
שבת בבוקר, שמיני עצרת. בבית הכנסת אווירה חגיגית, חוגגים שבת חתן לבחור צעיר מהקהילה, שירה והתרגשות סביב.
אחרי החגיגות הרב עולה לדבר, ומספר שבדרכו לבית הכנסת שמע שבארץ הקודש קרה דבר נורא. עוד לא ברורים הפרטים, אבל עשרות, אולי מאות, הרוגים ופצועים. כל הקהילה עוצרת את התפילה החגיגית ומתחילים בקריאת פרקי תהילים לרפואה, לשמירה, להצלחה.
הלב מתחיל לדפוק, לידי בעזרת הנשים יושבת עוד אישה ישראלית, ושתינו מסתכלות אחת על השנייה בבעתה. המון שאלות, פחד ודאגה ממלאים את הראש ואת הלב.
אנחנו רצים הביתה, לא יכולים להמשיך לשבת בבית הכנסת. בבית כבר מחכות לנו שתי משפחות נוספות של ישראלים ששמעו שמועות, ולאט לאט אנחנו מצליבים את המידע ומתחילים להבין, שמה שקורה שם זה חלום בלהות. מתחילים להגיע תיאורי זוועות שהלב לא יכול להכיל, לא יכול להבין או להאמין. במשך השבת מתאספות אצלנו עוד משפחות של ישראלים ואנחנו יושבים יחד. פשוט ביחד. דואגים, בוכים.
אחרי כמה שעות, בעלי מקבל הודעה שמגייסים את הצוות שלו, ואין בכלל שאלה - הוא מתחיל להתארגן. אורז תיק ומנסה למצוא טיסה קרובה שיוכל לעלות עליה. יחד איתו, מאות ישראלים שחיים פה בממלכה מקבלים צו 8 ומנסים בכל דרך להגיע לארץ. הטיסות מתמלאות ברגע ולוקחת עוד יממה עד שהוא מצליח להגיע לארץ ומשם לגבול הצפון.
בינתיים פה בלונדון, אני בשלוש חזיתות במקביל – האחת, דאגה לכל אחינו בארץ, לבעלי, לאחי ולכל בני המשפחה והחברים שגויסו ולמשפחות שאיבדו את היקר להן מכל. השנייה, בניסיון לשמור על הילדים, שלא יחשפו לזוועות, שהבית יעטוף אותם וירגישו יציבות ובטחון. השלישית, טיפול בקהילת הישראלים שחיים בממלכה.
מספר די מדהים של כ-100,000 ישראלים חיים בבריטניה, כאשר כמעט שליש מהקהילה היהודית בממלכה הם ישראלים. בתפקידי כשליחה כאן, אני מנהלת את אותה קהילה הישראלים שחיים פה, מה שאומר שבצל הליחמה העבודה פה רבה, הפניות מגיעות במאות והטלפון לא מפסיק לצלצל.
ביום ראשון שלאחר פתיחת המתקפה, כאן עוד "יום טוב שני של גלויות" וכולם בהקפות בבית הכנסת, אבל אצלנו החג נגמר כבר מזמן. אנחנו בעשייה סביב השעון כדי לנסות ולתת מענה לכל הצרכים השונים העולים מן השטח.
הקמנו מוקד חירום לעזרה ראשונה נפשית לכל מי שזקוק לצד מערך תמיכה למשפחות שבן הזוג התגייס ונמצא בארץ, גייסנו צוות שעוסק בהסברה גם לקהילה היהודית המקומית אך בעיקר לאומה הבריטית. במקביל, מאות ישראלים שהיו בדרכם לארץ מוצאים את עצמם תקועים בלונדון ואנחנו מנסים לתת מענה לאירוח, להפעלות לילדים ותמיכה כללית. קיימנו מפגשים למי שרצה להרגיש קצת ביחד, ולא להיות בודד במערכה מול מקומות העבודה, השכנים והחברים שלא ממש מבינים ואפילו מביעים תמיכה בחמאס.
כל אחד רוצה לעשות משהו, כולם רוצים לתרום ולעזור וקמו מאות יוזמות תוך יום, לסיוע בתחומים השונים בארץ וכאן. החמ"ל שהקמנו מרכז את כל היוזמות של כל הארגונים והאנשים הפרטיים כדי לתת מענה מסודר במקום אחד למי שרוצה לעזור ולמי שזקוק לעזרה. הקהילה שלנו פה היא קהילה חזקה ומחוברת, ויש לנו מתנדבים מדהימים שהתגייסו לסייע. אין על עם ישראל.
יום שני, אנחנו קמים לתמונות קשות שמזכירות היסטוריה אפלה באירופה. חנויות של יהודים שנופצו, כתובות אנטישמיות מרוססות ברחובות, ואזהרות מאנשי הבטחון - לא ללכת עם סממנים יהודיים ברחוב, לא להתקהל, לא לשלוח ילדים לבד לבית הספר. הפגנות תמיכה בחמאס בליבה של לונדון, פליירים ופרסומים שנועדו להסית, לא רק נגד ישראל, אלא נגד יהודים.
והכל מתערבב. אני פה, ישראלית, אמא לילדים, בת זוג לחייל במילואים, מנהלת קהילה שמנסה לתמוך ולתת מענה ככל האפשר, ובסוף- יהודייה פשוטה שחיה בלונדון שמרגישה איום ממשי גם כאן. והלב, הלב הכואב והשבור, הוא נמצא בארץ.
כשבעלי יצא בדרכו לארץ, שלחתי אותו עם ברכת- "לֵ֚ךְ בְּכֹחֲךָ֣ זֶ֔ה וְהוֹשַׁעְתָּ֥ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִכַּ֣ף מִדְיָ֑ן הֲלֹ֖א שְׁלַחְתִּֽיךָ". וכפי שפירש ר' יוסף קרא- "...לך בכוחך זה שיש לך עכשיו, שאעפ"י שיש לך כוח קטן, לך והושיעם. ושמא תאמר: אין בי כוח להציל- לכן נאמר: הלא שלחתיך, כי אהיה עמך". מכאן, נושאים תפילה לשלומם של כל אחינו בארץ, שולחים חיזוק ואהבה.
הכותבת היא שליחת מכון 'שטראוס-עמיאל' מבית 'אור תורה סטון' בלונדון ומנהלת קהילת "שלנו" לישראלים בעיר