בסוף התפילה הוא ניגש אליי ושאל אם אני יודע משהו על המצב.
בגלל שמיהרתי לביתי וכרגע ממש לא עניין אותי לדבר עם אף אחד על המצב, מה עוד שאני רווי שעות על גבי שעות של פרשנים ואלופים שלא מפסיקים לנתח לנו את ה'מצב'.
אבל רגע לפני שמצאתי תירוץ להסתלק מהזירה, הסתכלתי עליו:
הוא נראה לי בן שמונים וחמש צפונה...ואולי פתאום חשבתי לעצמי. אולי אין אף אחד שמדבר איתו בכלל על המצב. אולי הוא רק משווע לשיחה בימים מתוחים אלו?
"תגיד" שאלתי אותו אחרי שדיברנו קצת על המצב:
"יש לך מישהו שאתה משתף אותו? חולק איתו את כל החששות שלך?".
הוא הסתכל אליי וחייך כמתנצל:
"האמת שלא. אין לי. אשתי נפטרה לפני חמש שנים ושני הילדים שלי גרים בניו יורק. אני גר כאן לבד. בית הכנסת הוא המקום היחיד שאני יכול לצפות שמישהו ידבר איתי".
וחשבתי איך שבלהט הרגע והזמן, מרוב שכולנו עסוקים כל הזמן להתעדכן על המצב ושואבים את האינפורמציה שלנו מהאינטרנט ומהרשתות החברתיות, מזיפזופ תמידי בין הערוצים אנחנו שוכחים שיש כאן אנשים בודדים שחיים וחווים את המלחמה הזו ואין להם עם מי לחלוק ואין להם את מי לשתף והם הולכים ומתבוססים בחוויות בפחדים שלהם ולא יכולים לשתף.
זה יכול להיות החבר הרווק שלכם שכבר חודשיים לא שמעתם ממנו ולמי בכלל יש עכשיו זמן לשיחת רעים במלחמה הזו.
זו יכולה להיות אלמנה צעירה עם ילדים שמוצאת את עצמה לבד וכולם בטוחים שיש לה מעטפת ראויה של משפחה אלא שלפעמים דווקא ברגעים ובמקרים האלו, אנחנו למדים שלא טוב להניח הנחות ואולי....אולי אין לה בעצם אף אחד משמעותי שיוכל לתמוך בה.
לפעמים כל מה שאשה שבעלה משרת כרגע בחזית והיא צריכה לדאוג לילדים רוצה זה שעתיים של חסד לנקות את הראש ושמישהו יעשה בייביסיטר על הילדים שלה. זה הכול.
"תסלח לי" פנה אליי האדם הקשיש כשסיימתי לדבר איתו:
"מחר אתה גם מתפלל במניין הזה?"
חשבתי שאם אני לא בחזית, לפחות אוכל לפתוח את הלב לאדם הקשיש הזה ולהיות עבורו משענת.
יש בימים אלו כל כך הרבה מעשי חסד בעם שלנו. הנה עוד אחד שיוכל לתרום לחוסן הלאומי.
"בעזרת ה'" אמרתי לו והוספתי: "מקווה שגם אתה".
