אבא שלי היה ילד בן 13 בשואה. רצחו את אבא שלו. רצחו את רוב הילדים בכיתה שלו. הוא תמיד נשא את זה איתו, את כל מטען הכאב הזה, אבל לא רק אותו. היה בחיים שלו הרבה יותר.
הוא היה יהודי שמח. איש שמן ורעשן ומצחיק, שמעולם לא החמיץ מריבה טובה והאמין שאת רוב הבעיות בעולם אפשר לפתור מעל עוגת קצפת עם ערמונים.
כשאחותי נהרגה חשבתי שהעולם הסתיים. צדקתי. העולם כמו שהכרתי אותו באמת הסתיים. מתוכו נולד עולם חדש. מיכל חסרה לי בכל יום בחיי, אבל העולם שיצרנו אחרי מותה מלא בטוב. הפכנו למשפחה מלוכדת יותר, למדנו שאפשר לכאוב בלי לתת לכאב לנהל אותנו. שנים מאוחר יותר, כשיעלי בתי אובחנה כאוטיסטית, גיליתי שמיכל העמידה לרשותי כוחות שלא ידעתי שיש בי.
העולם כמו שהכרנו אותו הסתיים ב-7 לאוקטובר. לא רק המתים מתו, אלא גם השקרים שסיפרנו לעצמנו, גם האמון שהתפרק כמו הגדר של עזה. אנחנו יכולים להתמכר לכאב, להתמכר לכעס, אבל זה לא יוביל אותנו לשום מקום. יש לנו עולם חדש לבנות. יש לנו ישראליות חדשה להצמיח מתוך האדמה הספוגה בדם. זה יהיה עלבון למתינו אם לא נבנה פה בשנים הקרובות עולם טוב יותר מקודמו. זוהי משימת חיינו.
כבר עשינו את זה בעבר. אחרי השואה, אחרי מלחמת יום הכיפורים, אחרי רצח רבין. כבר אמרנו לעצמנו שגמרנו, ואז התברר שלא. כבר אמרנו לעצמנו שלא נתאושש, ואז הפכנו לטובים יותר. ההיסטוריה שלנו היא הסיפור של הקימה מעפר, של עדכון גירסה, של היכולת להמציא את עצמנו מחדש. לא נחזור למה שהיינו, אסור לנו. המדינה שנהיה, האנשים שנהיה, צריכים להיות ראויים למה שאיבדנו.
העתיד הוא לא רק האפשרויות הגרועות שלנו. הוא גם הטובות. תסתכלו קדימה, לא שבוע קדימה, לא חודש, תסתכלו רחוק יותר, אבל לא רחוק מדי. תסתכלו שנה מעכשיו. מה אתם רואים?
האם אתם רואים את האפשרות שבעוד שנה נהיה טובים יותר? נדבר אחד עם השני כמו משפחה שעברה יחד אסון, וחבריה נזהרים לא לגרום עוד כאב. נהיה אנשים שראו פתאום כמה ריק והרסני הוא השיח על שמאל וימין, ולא נקבל אותו. נעבור את הכל יחד. אם אתם פוחדים, אתם לא היחידים שפוחדים. אם אתם לא ישנים בלילה, אתם לא היחידים ששוכבים ערים.
בעוד שנה אתם תישנו טוב יותר. בעוד שנה נתבע ונקבל מהשלטון צניעות והגינות ותפקוד ראוי. בעוד שנה תצמח מתוכנו מנהיגות צעירה שהבינה שאחריות לוקחים, לא מקבלים. יהיה לנו צבא שנלמד מחדש לסמוך עליו מפני שבאיחור שובר לב הוא חקר את כשליו ולא הסתיר דבר. בעוד שנה החטופים שלנו יהיו בבית, כי זה מה שאנחנו חייבים להם.
תהיה פה כלכלה וחברה שמבוססת על סולידריות. בעוד שנה יחיו אנשים בקיבוץ בארי ובמושב נתיב העשרה ובעיר שדרות. לא רק את הבתים שלהם נבנה מחדש, אלא גם את האמון שלהם במדינתם. את הידיעה שהם לא ניצלו ממוות כדי להיות ניצולים, אלא כדי לחיות.
נכון שזה קשה, תמיד זה קשה, אבל קשה מעולם לא הפחיד אותנו. מעולם לא כאב לנו כמו עכשיו, אז עלינו לעבוד כדי שיכאב לנו פחות. אולי אין לנו שליטה על מה שקרה, אבל יש לנו את היכולת לשנות את מה שיקרה. אנחנו יכולים, יש בנו את הכוח הזה, לנצח את המלחמה, למגר את החמאס, אבל זו אינה מטרתנו היחידה. אנחנו יכולים וצריכים גם לבנות מדינה וחברה טובים יותר. אנחנו יכולים וצריכים גם לטפל אחד בשני. אנחנו לא לבד, אנחנו קהילה. אכפת לנו אחד מהשני, ויש לנו הרבה מה לתת. אנשים סביבנו זקוקים לנו ויש לנו הרבה מה לתת להם.
אתם רוצים לדעת איפה נהיה עוד שנה? במקום שבו נחליט להיות. זה תלוי רק בנו.