יום שישי נינוח והומה גם יחד בראש פינה, המושבה שהייתה לעיר המחוז בעורף המתגייסים מול חיזבאללה.
כאן אפשר לקנות כפכפים למקלחת - אם גויסת בצהרי שמחת תורה ולא היית מאז בבית - או שווארמה בדרך למפגש קצר עם האח או הבן שבחזית. בבית הקפה של אתי וגדי אלחדף, מילואימניקים נכנסים ויוצאים, משתהים קצת, טפיחות על השכם, ושלט מכריז אמת, מזווית לא שגרתית: "לא ירשנו את הארץ מהורינו, אנו שואלים אותה מילדינו".
1920. קיבוץ בארי נושא את שמו של ברל (בארי) כצנלסון, שכתב לפני 103 שנה את ההספד ללוחמי היישוב שניטש, תל חי, דברים שעוצמתם רק התחזקה בימים אלה: "יידעו אפוא צוררינו, לא תפחידו אותנו. לא בחסדכם ניתנה לנו הארץ, ולא בזדון רמייתכם תשכלו אותה מאיתנו. לא תוכלו לנו. בראשינו ננפץ את בריחי הברזל. המוקשים החדשים אשר טמנתם לרגלינו לא יכשילו אותנו. הסכנה החדשה תעיר בנו את הכוחות הספונים... יהיו צוררינו אשר יהיו! אם פראי השוד והאונס, או נציבי ה'תרבות' השולטת - לא תכניעו אותנו!".
לפני 103 שנה כתב וחצב ברל־בארי את האמירות הללו לנוכח היישוב שניטש. לא הבוקר?
1929. בשבת קיצית של חודש אב תרפ"ט, פרצו ערביי הכפר קולוניה למושבה השכנה מוצא, וטבחו בבית משפחת מקלף את האב, האם, האח ושתי האחיות. מרדכי מקלף בן התשע, שהתייתם מכל עולמו בבת אחת, קפץ מן הקומה השנייה, ונמלט. כעבור 20 שנה הוא היה ממשחררי חיפה במלחמת הקוממיות, וכעבור עוד שלוש שנים היה לרמטכ"ל השלישי של מדינת ישראל.
1942. לאחר שטבעו אוניות המעפילים "פַּטְרִיָה" ו"סְטְרוּמָה", ועימן ירדו למצולות כאלף מעפילים, כתב המשורר יעקב אורלנד שיר שהיה גם לריקוד מריקודי העם: "אם הופלנו, לא נבהלנו / על כל 'פטריה' ו'סטרומה' שוב נקומה / אם גורשנו, לא נואשנו / עוד נשובה בשנית / אם הוקפנו, לא נטרפנו / את התיל עוד נגזורה נעבורה / אם הוכּינו, נך (=נכּה) אויבינו / לא ניסוג אחורנית / כי זאת הארץ, זאת, אחֶרת אַין / ובה נחיה, ולא נִתַּם, אחיי / ובה נפקח, לא נעצום עיניים / כי חי עוד חי, עוד עם ישראל חי!"
1948. ארבעה חודשים לפני קום המדינה, בה' בשבט תש"ח, נפלו בקרב כל ל"ה אנשי שיירת התגבורת לגוש עציון. מה עשינו? הקמנו קיבוץ: נתיב הל"ה. כעבור שישה ימים נפלו שבעה אנשי שיירה בדרך לירושלים. מה עשינו? הקמנו מושב: משמר השבעה.
כאשר דוד בן־גוריון השמיע את הכרזת העצמאות, ה' באייר תש"ח, הצומת ששמו כיום "מחלף גולני" היה בידי צבא קָאוּקְגִ'י, ויכולנו לרדת לכנרת רק דרך יבנאל. באותו ערב שבת של הכרזת העצמאות, ישב באשקלון צבא מצרים לעוד חצי שנה, ועדיין הייתה תרשיחא לבדה, בלי מעלותיה של מעלות לצידה.
אחרי קום המדינה שבו ארצה 440 אנשי אצ"ל ולח"י שהבריטים הגלו לסודן, אריתריאה וקֶניה, ובפיהם השיר שכתב אחד מהם, דוד ניב (לימים עורך דברי הכנסת): "הם לא ישברו אותנו / אנו גם לא נָכוֹף הגב / כל עוד זו הרוח בנו / וכל עוד פועם הצו!".