בבית ההארחה של קיבוץ שפיים השלטים מפנים את האורחים לבר המשקאות, לחוף הים ולפינות המלון המפנקות. זוגות צעירים רבים מתהלכים על המדשאות עם ילדים בכל הגילים. אבל במבט מעט מעמיק יותר ניתן להבחין גם בשלטים שמכוונים למתחם המשפחות שיושבות שבעה, והתמונה האמיתית ברורה וכואבת: במתחם המלון מתגוררים כעת ניצולי הטבח מקיבוץ כפר עזה. טבח שבו עשרות מאנשי הקיבוץ, אנשים נשים וטף, נרצחו באכזריות ואחרים נחטפו ושבויים ברגעים אלו בידי חמאס.
את פניי מקבלת הגר יחיאלי, יועצת חינוכית ותושבת כפר עזה ומי שאחראית על התנהלות הקהילה מול התקשורת. בזמן שאנחנו משוחחות נשמעת אזעקה ואנחנו נכנסות למרחב המוגן. "זה מוזר", היא אומרת לי. "לפני השבת השחורה פחדנו בעיקר מטילים, אבל כשחילצו אותנו מהתופת הטילים הפכו הדאגה האחרונה שלנו". הבן החייל שלה נלחם בעזה. כשאני שואלת אותה אם זה לא יותר מדי אחרי כל מה שעברו היא עונה: "אין לי זכות לבקש ממנו להישאר. הוא מפקד ויש לו חיילים. אני לא מרגישה שזה נכון שכולם יילחמו ואנחנו לא".
"חשבנו שהמחסום בלתי עביר"
עד שמחת תורה תשפ"ד מנתה קהילת כפר עזה 930 בני אדם. "זה יישוב שלא הייתה בו דירה אחת פנויה", מציינת הגר. "הייתה לנו איכות חיים ולמדנו לחיות עם האיום הביטחוני. תמיד אמרנו שאצלנו החיים הם 90 אחוזים גן עדן ו־10 אחוזים גיהינום. לפעמים נורו עלינו טילים, אבל רוב הזמן החיים היו פשוט נפלאים. הייתה תחושה שהמחסום בלתי עביר. הסתובבתי ביישוב בלי פחד, היינו הולכים מסביב לגדר גם בלילה. הרגשנו ששומרים עלינו. לצערנו זה לא קרה", היא נאנחת.
קהילת כפר עזה מנסה כעת להפוך את בית ההארחה של קיבוץ שפיים למשק חלופי עד שיחזרו הביתה או יקבעו את ביתם במקום אחר. "אנחנו רוצים להישאר כקהילה", היא אומרת. "זה הכי חשוב לנו ומבחינתנו זו דרישה חד־משמעית. זה מה ששמר עלינו בעבר וזה מה שישמור עלינו כעת".
אתם שואפים לחזור לעוטף?
"אנחנו מקווים שתהיה חזרה ליישוב. אנחנו נחזור רק אם יובטח לנו ביטחון מלא. מה שהיה לא יכול לחזור. לא טפטופים, לא שריפות, לא לספוג ולא להכיל. הקהילה חשה אובדן אמון מוחלט ברשויות המדינה. יידרש תיקון של שנים כדי לבנות את האמון מחדש".
בכביש הכניסה למלון תלויים שלטי ענק להבעת תודה של תושבי כפר עזה לקיבוץ שפיים ולמועצה המקומית של חוף השרון. "אנחנו מקבלים פה טיפול יוצא מן הכלל", היא אומרת. "כולל טיפול נפשי מאנשי מקצוע. בימים הראשונים היו צריכים לטפל בנו ממש כמו בתינוקות: לחבק, להרגיע, כמעט להאכיל אותנו פיזית. היה צורך לתת לאנשים להישמט כדי שאפשר יהיה להיאסף מחדש".
הגר מעידה שכעת, כשלושה שבועות לאחר הזוועות, רשויות הקהילה מתחילות לחזור לפעולה. "אנחנו לוקחים בחזרה את השליטה על חיינו. זה מאוד חשוב כדי לצאת מהמקום הזה של חוסר האונים. אנחנו לאט לאט מבקשים מהנהלת המלון לקחת צעד אחורה ולהעביר אלינו חלק מהסמכויות, כמו להפעיל את חדר האוכל ולהחזיר את מסגרות החינוך".
גני ילדים כבר פועלים במתחם, יש חנות שהוקמה ומתוכנן גם מתחם של משרדי ממשלה. "היום תהיה לנו ישיבה על מסגרת התיכון. החינוך היסודי שלנו יצורף לבית הספר היסודי המקומי, ובשביל החטיבה והתיכון נקים מסגרת ייחודית המותאמת לצרכים של בני הנוער".
להגר יש בת בכיתה י"ב. "מבחינתי היא עברה את הבגרויות בציון מאה", היא אומרת בכאב. "כשהיינו בממ"ד היא ניהלה חמ"ל לבדה. לא היה אף אחד בשטח, אז התחלנו להעביר לצבא מידע ונתונים על מיקומים. היא שלחה להם תצ"אות, נעצה מיקומים, וכך ניצלו לא מעט אנשים. היו בכפר עזה לא מעט קמב"צים כאלה. אני חושבת שזה גם שמר עליה מהחוויה האיומה שבחוץ. היא תפקדה יותר טוב ממני", היא מציינת. "אני רק חשבתי מה יקרה אם ייכנסו אלינו ויגיעו אליה. להיחטף זה הדבר הכי מפחיד בעולם".
קיבוץ כפר עזה איבד 58 תושבים, אנשים, נשים וטף, שנרצחו ועוד 18 נמצאים בשבי החמאס. "צריך להחזיר את כל החטופים. זה צריך להיות דבר ראשון במעלה".
את אשת טיפול. איך קמים מדבר כזה?
"צעד צעד, לאט לאט", היא אומרת. "אני בת למשפחת ניצולי שואה. סבתא שלי עלתה לארץ, הקימה משפחה וחיה חיים מלאים ושמחים שהיא ידעה לסחוט עד תום. על זה גדלנו. אני מאמינה בכוחות של בני אדם, אבל בשביל זה צריך קהילה חזקה ולמדינה יש תפקיד עכשיו: לדאוג לנו גם לטווח הארוך. בזה ייבחן כוחה האמיתי של מדינת ישראל. עכשיו כולם מחבקים, אבל השאלה היא מה יקרה בעתיד". יחד עם החששות היא מביעה גם אמון ותקווה: "יש לקהילה שלנו שדרת ניהול חזקה ויציבה. באסון של ג'ימי קדושים שנהרג מפגיעת פצמ"ר בזמן שכיסח את הדשא היה משבר מאוד גדול והייתה עזיבה של אנשים, אבל בסוף יצאנו מחוזקים. אפילו המשפחה שלו נשארה בכפר עזה. אני מאמינה בכוח של הקהילה".
האחות דורון נחטפה לעזה
אריאל וקנין, בן 20, נמצא חודש וחצי לפני גיוס לנח"ל. "בבוקר שמחת תורה התעוררנו מאזעקות. נכנסנו לממ"ד, אמא שלי עם בעלה ואני". האחים הקטנים שהו בדיוק אצל האב באשדוד. "חדירה של מחבלים לתוך הקיבוץ לא הייתה משהו שהכינו אותנו אליו", הוא מתאר את גודל הזעזוע. "התחילו להגיע דיווחים בקבוצות הווטסאפ שמחבלים נכנסים לקיבוץ עם מצנחי רחיפה והתחלנו לשמוע יריות וצעקות בערבית".
מה עבר לך בראש באותם רגעים?
"שאני לא מאמין שזה קורה לי", הוא אומר. "שום דבר לא הכין אותנו לרגע נורא כזה. עד עכשיו אני לא יודע איך להתחיל לעבד את זה מבחינה רציונלית. אני עדיין לא מאמין שזה קרה".
באותו בוקר החלון של הממ"ד לא ננעל, ולכן אריאל ובעלה של אמו התחלפו ביניהם בהחזקתו במשך שעות. "באיזשהו שלב נזכרנו שהאחים שלי הביאו הביתה חבל עבה כי באותה שבת הייתה אמורה להיות העפיפוניאדה - יריד עפיפונים שעושים אצלנו כל שנה ובו מרימים עפיפונים ליד הגדר לסימן של שלום". החבל של השלום הפך להיות חבל הצלה ממרצחים כשאריאל קשר אותו בחוזקה לחלון הממ"ד כדי שלא ייפתח. "התחלנו לשמוע מקבוצות הווטסאפ של הקיבוץ שאנשים נהרגים ושיש פצועים בתוך הממ"דים. היו שדיווחו שהמחבלים יורים להם בדלתות".
גם למשפחתו של אריאל המחבלים דפקו בדלת, ירו על הבית, טיפסו על הגג ובנס לא הצליחו להיכנס. במשך 21 שעות מורטות עצבים ישבו אריאל, אמו ובעלה בתוך הממ"ד עד שחולצו. "בחילוץ היינו כ־80 איש מוקפים בכ־60 חיילים. בדרך ראינו גופות של מחבלים והמון אמל"ח. העלו אותנו על משאיות משוריינות של הצבא כשעל כל משאית שישה לוחמים חמושים ומשם הביאו אותנו לכאן".
אחרי כל מה שעברת אתה רוצה לחזור לכפר עזה?
"ברור", הוא עונה בהחלטיות. "אם לא אנחנו, החמאס היו בכל הארץ עכשיו. אני רוצה לחזור לקיבוץ, והפעם לא רק כי עברתי לשם עם ההורים שלי אלא כאמירה אידאולוגית. חינכו אותי להיות ציוני, ומבחינתי לחזור לכפר עזה זה המעשה הנכון". למרות הזוועות שחווה, הוא אומר כי לא חל אצלו שינוי מבחינת היחס לגיוס והרצון לשרת. "אני אופטימי, אני חושב שנשתקם ונוכל לחזור הביתה, אבל בקהילה יש כאלה שלא מרגישים כמוני. אני לא שופט אף אחד, אני מקווה שאוכל להיות משענת למי שזקוק לה כל כך. אני מבין שהדרך היחידה שנצא מזה תהיה יחד כקהילה, יחד כעם. אני אומנם שמאלני בדעותיי, אבל זה לא רלוונטי כרגע. צריך להיות אחד בשביל השני ולא משנה במה אני מאמין או מה אני מצביע".
גם ימית אשכנזי, בת 34, התעוררה בבעתה בשבת השחורה ונסה לממ"ד עם שני ילדיה, בני שש ושלוש. אחותה, דורון שטיינברכר, צעירה בת 30, נחטפה לעזה. "כשהתחילו הפיצוצים והיריות, לא אמרנו לילדים שיש מחבלים", היא משחזרת. "אמרנו להם שכל הקרבות והפיצוצים שהם שומעים אלה החיילים הגיבורים שלנו, הצבא החזק שנלחם למעננו ומציל אותנו". כשהמחבלים ניסו להיכנס והיה ירי על הבית סתמנו לילדים את הפה עם היד כדי שלא יעשו רעש ואמרנו להם שהצבא שלנו ביקש שנהיה מאוד בשקט. כל הזמן סיפרתי על הצבא הגדול והחזק ששומר עלינו. פחדנו פחד מוות אבל עשינו הכול כדי לשמור גם על הנפש של הילדים".
גם הוריה של ימית מתגוררים בכפר עזה. אחיה הגדול דור לא גר בקיבוץ. "הבית של הוריי היה מוקף מחבלים ועם אחותי דורון נותק הקשר. מההתכתבויות איתה הבנו שהיא התחבאה מתחת למיטה בממ"ד, שמה מקרר וכורסה על הדלת ופחדה נורא. היא כל הזמן שאלה איפה כיתת הכוננות. אמרתי לה שבטח הם תכף יבואו, לא ידעתי שכמעט כולם נרצחו". למרבה הזוועה, דורון שטיינברכר נחטפה לעזה. "כל החיים שלנו נעצרו בבת אחת", אומרת ימית. "אין לנו בית לחזור אליו. אני ובעלי עסוקים כל הזמן בלחפש מידע, להתראיין, להראות את הפרצוף היפה של דורון בתקשורת ולברר מה עוד אפשר לעשות למענה. אסור שנושא החטופים ירד מסדר היום. בזה אנחנו עוסקים כל הזמן ובשבילי זה גם קצת טיפולי, כי זה נותן לי תחושה שאני עושה משהו למען אחותי ולא יושבת בחיבוק ידיים. דורון היא אחות וטרינרית, אדם שכולו לב אחד גדול. היא כמו אמא שנייה לילדים שלי, בכל רגע פנוי שלה היא באה להיות איתם. חשוב לי שיידעו איזה אדם מדהים היא, אחות מדהימה והחברה הכי טובה שלי. מאחורי המספר הבלתי נתפס של החטופים יש בני אדם מדהימים, שכל אחד מהם הוא עולם מלא. היא כל כך חסרה לנו. צריך לעשות הכול כדי להחזיר אותם, זו צריכה להיות המטרה הראשונה של המבצע הזה. הם נמצאים שם כבר יותר מדי זמן".
המחבלים בממ"ד עם נשקים שלופים
בתיה הולין בת ה־70 חיה 50 שנה בכפר עזה. היא ניהלה במשך עשור את צוות צח"י, צוות החירום היישובי של הקיבוץ. "אחרי צוק איתן פרשתי", היא מספרת. "הרגשתי ששלוש מלחמות זה מספיק". בשבועיים האחרונים היו לאנשי כפר עזה לוויות רבות בכל יום. בתיה כתבה נוסח של הספד מטעם הקהילה. "כתבתי שאנחנו טומנים חלק גדול מהנפש ומהעולם שלנו, ושאנחנו מתקשים לתאר, לספר ולהתנחם מול כל האובדן הזה. כתבתי גם שאנחנו יודעים שהעולם ממשיך להסתובב ושצריך לקום ולבנות מחדש את הבית שלנו, שכל פינה בו, כל מדרכה וכל רחוב יזכירו לעד את הנרצחים".
בשבת בבוקר היא התעוררה מרעש נוראי: "זה היה כאילו מטוס סילון ממריא מהחצר שלנו", היא מתארת. "אנחנו גרים כל כך קרוב לעזה שכאשר טיל יוצא אנחנו שומעים את היציאה לפני שיש צבע אדום. אנחנו יודעים לזהות לפי העוצמה של היציאה לאיזה כיוון הטיל שוגר, האם זה טיל לטווח רחוק או קרוב. כששמעתי את העוצמה של השיגור אמרתי לבעלי שיוצא עכשיו טיל לתל אביב ומעניין את מי חיסלנו בעזה", היא נזכרת. "החלון של המטבח שלנו פונה החוצה, ובדרך לממ"ד הצצתי דרכו וראיתי שלושה גברים במדים עם סרטים לבנים על הראש עומדים על המרפסת שלי". בעלה חשב שזו כיתת הכוננות. "נראה לך? הם לבושים כמו בפורים", השיבה לו. "לא הספקתי לסיים את המשפט ואני שומעת אותם צועקים בערבית ורואה עוד מחבלים מגיעים".
למרבה המזל המחבלים עמדו עם הגב אליה. נחום ובתיה הסתגרו בממ"ד והדליקו את הטלוויזיה. "ראינו שבשדרות יש מחבלים נוסעים בכביש הראשי על טנדר לבן. אמרתי לבעלי: הם לבושים בדיוק כמו אלה שהיו אצלנו על המרפסת". לבתיה יש בקיבוץ בת שהיא אם לשני ילדים בני חמש ושבע ובן רווק. בן נוסף מתגורר בטבעון. "אנחנו גרים בכניסה המזרחית לקיבוץ בעוד רותם, הבת שלי, גרה בשכונה המערבית, ממש על הגדר של סג'עיה, ששם נחתו המחבלים עם מצנחי הרחיפה. התחלנו להתכתב בינינו ורותם דיווחה שיש בשכונה ירי מטורף. לא ידענו מה לעשות". כמרכזת צוות צח"י לשעבר, בתיה חיכתה שיגיעו הוראות לשעת חירום אבל אף הודעה לא הגיעה. "זה הדליק לי נורה אדומה", היא נזכרת, "יש לנו צוות מיומן מאוד, איך לא מגיעות הוראות?" בדיעבד התברר שבשעה הזאת כבר כמעט כל חברי הצוות נרצחו.
מחשבותיה היו נתונות לבת ולשני הנכדים ששהו לבדם בממ"ד. בן הזוג של רותם היה מאושפז באותו זמן בבית חולים לאחר תאונת דרכים שעבר. כמו כן, הבן איתמר הוא הלום קרב. "חשבתי כל הזמן מה עובר עליו כשיש מלחמה בתוך הבית. הזמן עבר והתחילו להגיע הודעות של אנשים פצועים שקראו לעזרה, אחרים לא הצליחו ליצור קשר עם משפחתם וכולם שאלו למה אף אחד לא מגיע", היא מתארת את רגעי האימה. "החבר'ה בשכונה של הדור הצעיר דיווחו שיש אצלם עשרות מחבלים, וכל הזמן ממשיכים להגיע עוד". בערך בשעה 11 בבוקר הקשר עם בתה רותם נפסק. "לא הצלחתי לתפוס אותה וידעתי שבשכונה שלה המצב קשה מאוד". בשלב מסוים בתיה הצליחה להיכנס לאפליקציה של המצלמה ברכב שלה ולראות דרכה מה קורה בחוץ. "בחמש וחצי אחרי הצהריים ראיתי במצלמה חוליה של שלושה מחבלים עם המון נשק וחומר נפץ הולכת לכיוון הבית של השכנים. בשעה הזאת כבר היו חיילים בקיבוץ והיה לי טלפון של אחד מהמפקדים. התקשרתי אליו ואמרתי לו שיש פה חוליה שהולכת לכיוון הבית של השכנים שלי עם כמויות של חומר נפץ: "אתם חייבים לשלוח לכאן חיילים כי זה ייגמר רע". שלחתי לו תמונה וסימנתי לו בתצ"א איפה נמצא הבית". המחבלים הספיקו להיכנס לתוך בית השכנים, אבל בזכות בתיה שהקפיצה את החיילים המחבלים חוסלו. "בדיעבד, כשכבר יצאנו, השכנים סיפרו שפרצו להם את הדלתות והם חשבו שיהרגו אותם, אבל לאחר קרב יריות הם שמעו קולות בעברית והכול נפסק".
בבוקר שלמחרת הגיע כוח של גבעתי וחילץ את בתיה ונחום. "הוציאו אותנו מהבית דרך החצרות, לשדה. בשדה הייתה מעין תעלה שבה התחלנו לזחול, נשים, זקנים, גברים וטף. "כל הזמן אמרו לנו "אל תרימו ראש כי המחבלים עוד פה". היה ירי מעל הראש שלנו ומסביב גופות של מחבלים ושל חברינו מהקיבוץ".
לאחר זחילה לא קצרה הם הגיעו לתחנת הדלק, שם ריכזו את כולם לקראת פינוי. בתיה ונחום התבקשו לעלות לאוטובוס ולהתפנות אבל היא סירבה: "אני לא זזה מפה. יש לי פה משפחה שעוד לא פונתה". התחלתי לרוץ מקצין לקצין, התחננתי שיחלצו את ילדיי ונכדיי אבל לא עזר לי כלום. במשך ארבע שעות הם אמרו לי שיש הרבה חילוצים ויהיה בסדר. בצהריים הגיע פתאום קצין שאמר לי: אני מכיר את רותם מהתיכון, אני הולך לחפש אותה".
רותם ושני ילדיה חולצו בזכות אותו קצין אחרי 32 שעות בממ"ד בלי מים ובלי אוכל, אבל בתיה עדיין לא הסכימה להתפנות: "יש לי בן שטרם חולץ, הוא הלום קרב, חייבים לחלץ אותו", שוב היא מתחננת בפני המפקדים: "הבחור הלום קרב. הוא כבר לא מסוגל לעמוד בזה". לבסוף היא מצאה קצין מכפר עזה שהלך לחלץ גם את איתמר. רק אז הסכימה להתפנות והמשפחה כולה הגיעה לשפיים.
בשפיים נחשפה בתיה לסיפורה המטלטל של בתה רותם ושני נכדיה. "אי אפשר להסביר את הנס שקרה לה", היא אומרת. רותם היא פרמדיקית וקצינה בחיל הרפואה. "בסביבות השעה 11 אחד השכנים התקשר אליה ואמר שירו בו. הוא פחד שהוא הולך למות. היא הנחתה אותו איך לעצור את הדם והבטיחה שברגע שתוכל היא תבוא לטפל בו. מיד אחריו התקשר שכן נוסף: "יש מחבלים אצלי בסלון. תתקשרי שיבואו לעזור". רותם הספיקה לשלוח הודעה בווטסאפ היישובי, ואז היה פיצוץ נורא בבית, הדלת נפרצה והיא שמעה קולות בערבית בסלון. המחבלים ירו בדלת של הממ"ד, הדלת נפרצה ומולה עמדו שישה מחבלים עם נשק שלוף.
בקור רוח על־אנושי רותם נעמדה מולם ואמרה: "אני פה לבד עם שני ילדים קטנים". הם הסתכלו מסביב ואמרו לה: "אנחנו לא נפגע בך". אחד המחבלים הביא כיסא והתיישב מולם עם נשק שלוף כשכל השאר אוכלים, שותים והורסים את הבית.
המחבלים לקחו לרותם את הטלפון, צילמו אותם מוחזקים תחת איומי נשק והעלו את התמונה לרשתות החברתיות. "הגיסה שלי ראתה את התמונה והייתה בטוחה שהם אינם".
אחרי שלוש שעות של פחד מצמית המחבלים סגרו אותם בממ"ד והלכו. מכל השכונה של רותם, שכונה של עשרים משפחות, רק היא והשכן שמולה נשארו בחיים. כל היתר נרצחו או נחטפו. בשבת שלאחר מכן רותם הלכה לראשונה בחייה לבית הכנסת ובירכה ברכת הגומל.
כמעט חודש חלף, איך אתם מתמודדים עם מה שעברתם?
"אנחנו עוד לא קולטים", היא נאנחת. "בכל יום אנחנו שומעים עוד סיפור שלא הכרנו, דברים מטורפים שאנשים עברו. זה לא משהו שאפשר לקלוט אותו. אי אפשר".
מה עוזר לכם כעת?
"הקהילתיות. הביחד עוזר לפרוק. כפר עזה זו קהילה מאוד חזקה. אנחנו רוצים להמשיך את הקהילה בעתיד, גם אם לא יודעים בדיוק איך נעשה את זה".
איך מתמודדים הנכדים?
"קשה", היא נאנחת. "הקטנה חזרה להרטיב. היא לא מדברת על מה שהיה. אחיה מדבר המון: 'את יודעת אמא? אבא של רוני מת. אבא ואמא של עמליה מתו והאחות שלה בשבי'".
בתיה היא צלמת. בפברואר השנה היא הציגה בגלריה תערוכת צילומים במשותף עם צלם מעזה. "קראתי לתערוכה 'בינינו'. זו תערוכה של צילומים משני צידי הגדר, עם מסר מאוד גדול של אופטימיות ושל תקווה לדו־קיום". היא הכירה את הצלם העזתי באמצעות קבוצת פייסבוק. "לא נפגשנו כי אסור היה שהחמאס ידע שהוא משתף איתי פעולה". היא שותקת רגע ואומרת: "קיבלתי סטירת לחי כל כך גדולה שאני כבר לא מאמינה בשום דו־קיום. הבת שלי, הבן־אדם הכי אוהב אדם שאני מכירה, אומרת שנחזור לכפר עזה רק אם נראה משם את הים. לפני זה חשבתי שיש בעזה הרבה אנשים שלא רוצים מלחמה, אנשים פשוטים שרוצים לחיות. היום אני מבינה שהאזרחים תמכו והיו חלק מהרצח. כנראה שאין שם בלתי מעורבים. כנראה שכולם רוצחים".
כלפי מדינת ישראל היא מפנה טענות קשות: "כל הממשלות ב-20 השנים האחרונות בגדו בנו. הדם שלנו על הידיים של כולם. מי שנתן לנו לחיות תחת מלחמה, טילים ומתקפות על הגדר, מי שנתן כסף לחמאס ואמר שהחמאס מורתע - הוא פושע. אנחנו לא מאמינים לאף אחד. הייתי אדם מאוד אופטימי. התמונות בתערוכה היו של המון אור, צבע ויופי. זו הייתה ההסתכלות שלי על החיים. עכשיו אני לא מצליחה לצלם. יש פה שקיעות וזריחות נהדרות ואני לא מצליחה לצלם. אתמול היה לי רגע של שקט וזה היה אחד הרגעים הכי קשים בחיים שלי. שאלתי את עצמי: מה האופק? לאן הולכים? אני בת 70 ואני צריכה להתחיל את החיים שלי מחדש, אבל איך, איפה?"
המשפחה שלך ניצלה, זו לא נחמה?
"המשפחה שלי איתי ואני מברכת על הניסים שקרו לנו. לא כולם זכו לזה. הבת שלי אמרה לי שהפרשה של אותו שבוע הייתה פרשת בראשית וגם אנחנו מתחילים מבראשית. יש כל מיני דברים שפתאום מבינים, זה לא קשור אם אנחנו דתיים או לא. התחושה של נס קיימת. הקושי עצום אבל אנחנו נתחיל מבראשית".
***