"את רוצה תרופת הרגעה כדי שתצליחי לישון בלילה?" – שאל אותי רופא הכנסת לאחר ההקרנה של הסרט המתעד את זוועות החמאס.
"לא" – עניתי, החלטתי לצפות בסרט על מנת שלא להירגע, על מנת לזכור ולא לשכוח, לזכור ולהזכיר שוב ושוב לכל העולם מול מה ומול מי אנחנו נלחמים, להנכיח לעצמי בעוצמה את תהומות הרשע ותאוות הדם השפוך, את צהלות השמחה של ה"בלתי מעורבים" ושל ההורים מעזה שמעודדים את הרוצחים, אני רוצה שיהיה בי הכח לזכור את אשר עשה לנו עמלק, כי בזכירה הזו תלויה יכולתנו למחות את שמו מתחת השמים.
אבל כבר באותו ערב קיבלתי "תרופה" מסוג אחר, תרופה רוויה בדמעות, אבל גם בגאווה ובהרמת-ראש לאומית. קיבלתי את התרופה הזו בלוויה של פדיה מרק הי"ד, לוויה כואבת ומרוממת כאחת, שהתחילה בשירה שקטה ודומעת של "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" והסתימה בשירת התקווה ובהצדעה, כשבתווך עולים בני משפחת מרק בזה אחר זה בדברי פרידה שפורסים בפנינו את יופיו הפנימי המיוחד של פדיה, את האישיות העשירה והמופלאה שפיתח בחייו הקצרים ומלאי-האתגרים, את נחישותו להילחם למען העם והארץ שכל כך אהב, וגם את עוצמתה של המשפחה הזו, שידעה כל כך הרבה שכול, ויודעת – מתוך השכול הזה – לחזק את כולנו.
ממש כמו בתפילה, אנו פותחים את יומנו מידי בוקר בפרשת העקדה, בשמותיהם של חיילים גיבורים שמסרו נפשם באהבתם אותנו, בעוז רוחם – "עזה כמוות אהבה". בזה אחר זה היכו בנו השבוע שמות הנופלים בקרבות. עם כל שם נוסף הלב מתכווץ מכאב, ואז מתרחב מחדש לנוכח דמויות המופת של חיילינו שנשקפות אלינו דרך הסיפורים על חייהם הקצרים שנגדעו, דרך המילים שאמרו או כתבו על הבחירה שלהם להילחם למעננו, למען מדינת ישראל, למען נצח ישראל.
הם שונים כל כך אלה מאלה, החיילים, שמגיעים מרקע חברתי וערכי שונה, מבתי חינוך שונים, מאידיאלים שונים, מחלומות ותכניות אישיות שונות על עתידם שנגדע באחת, ועם זאת כל כך דומים בנכונות הזו שלהם להילחם למעננו גם במחיר חייהם. המילים בהן בחרו החיילים הצעירים להביע את עצמם הן שונות ודומות כל כך, ומציבות לפנינו את אחדות ישראל על גווניו ושבטיו השונים של העם הזה, אשר כלביא יקום וכארי יתנשא.
"אם למות אז רק ככה" – כתב רועי דאוי הי"ד, אחד מתוך שלושה "רועי" שנהרגו ביום אחד, רועים אמיתיים של עם ישראל, כמה אנחנו חסרים אותם! "מקווה ששיטחנו את עזה לפני שזה מגיע אליכם" - הוסיף: "אני לא מתחרט על כלום, היה לי את השירות הכי טוב שיש, עם הסוף הכי מתוק שיש. יש לי לוחמים אריות, זכות לפקד עליהם, דרכו של ליאל אתנו פה, החיוך עולה בכל רגע אפשרי, לראות את כל מי שנמצא פה זו ארץ ישראל שלמענה אני עושה את זה".
לביא ליפשיץ הי"ד, שהעיד על עצמו שהוא "אדם רגיש" שלא רוצה להיות "חיית מלחמה", ועם זאת אמר גם שהוא יודע שהוא נלחם על המדינה שלנו, וכתב בדברי הפרידה שלו שהוא אסיר תודה למדינה על הזכות לשרת בגבעתי. אדם רגיש שהוא חלק מעם כלביא יקום.
פדיה מרק שכתב בדברי הפרידה שלו: "ימים מאתגרים עוברים על העם ועל המשפחה שלנו בפרט. אנחנו חזקים! עם ישראל חזק! צה"ל חזק! אנחנו הולכים למחוק אותם", שהביא בדבריו את תורת-הלחימה של דוד המלך: "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", וסיים ב"עם ישראל חי"! כמה חיים הפיח בנו פדיה, כמה חיים מפיחים בנו חיילינו כולם, בדברי הפרידה האלה שהם כותבים כשהם מבינים שיתכן והם נלחמים עד מוות.
את מילת-הקסם של הרב דרוקמן זצ"ל "הנני" אנו מוצאים לראשונה בפרשת העקדה. ורש"י מפרש לנו אותה: "הנני – כך היא ענייתן של חסידים, לשון ענוה ולשון זימון". ענוה וזימון – אלה בדיוק התכונות, וגם התובנות, הנשקפות אלינו מהדברים שכתבו חיילינו כולם. הנכונות הזו לוותר על התכניות האישיות למען הכלל, והנחישות הזו להיות מוכן ומזומן לאתגרים הקשים ביותר, זוהי תמצית ה"הנני". והנה מתברר, שה"הנני" של אברהם אבינו קיים במלוא עוצמתו והדרו גם בדור הזה של בניו, דור שלכאורה נדמה היה שכל אחד בו עסוק בעצמו, בהגשמתו-האישית, בהבלי עולם כאלה ואחרים, אבל לא: גם זה דור של "הנני".
כל כך הרבה עקדות ידענו בשבוע הזה, שבו אנחנו קוראים את פרשת העקדה, עקדות של כל כך הרבה בנים שיצאו אל הקרב ממש כיצחק היוצא עם אביו במעלה הדרך אל הר המוריה, מתוך אותו "הנני", מתוך אותה ידיעה ברורה של המחיר הנורא, מתוך מסירות נפש מעוררת השתאות, מתוך הכרה והזדהות עם גודל המטרה וגודל העם למענו הם נלחמים ומשלמים בחייהם. וכשם שאנו מצווים לזכור את אשר עשה לנו עמלק, אנו מצווים לזכור גם אותם, את החיילים שלנו שלוחמים למעננו ברגעים אלה ממש, ואת משפחותיהם כולן.
אנחנו צריכים להיות ראויים לבנים האלה. להורים ולמשפחות האלה, ל"הנני" המשותף שלהם, של "וילכו שניהם יחדיו". ראויים בהחלטות שנקבל, בשיקולים שנשקול, בנחישות ובאומץ ובהבנת גודל השעה, וחשיבות הצומת שבה אנו עומדים וממנה עלינו להתקדם. להתקדם כמו חיילינו, כתף-אל-כתף, כאיש אחד, כעם אחד מאוחד – כמה חשובה האחדות לעת הזו. לנגד עינינו צריכים לעמוד לא רק גודל השנאה, הרשעות והאכזריות שלא תתואר של אויבינו, אלא גם עוז רוחם וקורבנם של חיילינו, ושל הוריהם ומשפחותיהם ששלחו אותם לשדה הקרב העז של עזה. החיילים האלה, שמגיעים מכל שבטי ישראל, ונלחמים שכם-אל-שכם בדבוקה אחת, למרות ומתוך הכרת ההבדלים ביניהם - הם בסיס הכח הכי חשוב שלנו במלחמה העזה הזו, ועל בסיס הכח הזה אסור לנו לוותר.
"שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם-תקננו בעצה טובה מלפניך" – אנחנו מתפללים, ומתכוונים בכל לבנו שנזכה להיות מתוקנים בעצה טובה, בעצה שיודעת לתת ביטוי גם לתפיסת העולם שלנו שאנחנו בטוחים בצדקתה, וגם לאחדות בינינו שהיא בסיס כוחנו החשוב ביותר, בסיס כוחם ועוצמתם של חיילינו המחרפים נפשם בעבורנו. עלינו לפעול בחכמה, בשותפות-אמת, בנחישות וגם בהקשבה-מייצרת-קשב, כדי להביא לידי ביטוי בהחלטות הממשלה והקבינט את השינוי שכולנו חווים ברוח העם, כדי לשמור על ההסכמה הלאומית, ועם זאת גם להניע אותה קדימה, כדי להוביל שינוי שהעם מעונין בו ומסוגל לו, מתוך הכרה בצדקת דרכנו מחד, ואהבת אמת וכבוד לחלקי עמנו האחרים מאידך. כבר היום אנו רואים שינוי מבורך, ועוד נמשיך בע"ה גם הלאה. הנה, באורח פלא חזר ערך הנצחון המוחץ לשכון כבוד בשיח הלאומי שלנו. אל יהי הדבר הזה קל בעינינו.
נתפלל כולנו על חיילינו האהובים: "חזק את ידי מגיני ארץ קודשנו, והנחילם אלוקינו ישועה ועטרת נצחון תעטרם, ונתת שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה".