כאשר מדברים על תהליכי התפוררות של חברות ותרבויות שונות, בדרך כלל לוקחים כדוגמת אזהרה אחת משתי תיאוריות.

את "תסמונת 70 השנים" של עם ישראל, או את "חמשת השלבים" של ההיסטוריון המוסלמי איבן ח'לדון שחי במאה ה-14. מה הדמיון בין התיאוריות וכיצד נכנס חמאס למשוואה?

פעמיים בהיסטוריה קיים עם ישראל מדינה ריבונית. האחת בימי בית ראשון, בה מלך דוד בירושלים 33 שנים ובנו שלמה מלך ארבעים. לאחר מכן מלך רחבעם שבאיוולתו סלל את הדרך לפירוק הממלכה לשתיים נפרדות אשר בהמשך הוגלו מן הארץ.

תופעה דומה התרחשה בימי ממלכת חשמונאי. שמעון הוכתר בשנת 140 לפנה"ס לכהן גדול. אחריו מלכו יוחנן הורקנוס, אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה עד 67 לפנה"ס. בניה, הורקנוס ואריסטובולוס, נאבקו בינם ובין עצמם על השליטה בארץ עד שאיבדו אותה לרומאים.

איבן ח'לדון, לא היה היסטוריון רגיל, אלא יותר "היסטוריוגרף". חוקר שלא רק מנסה להוריד אל הכתב מאורעות היסטוריים, אלא להבין את התהליכים שהובילו להתרחשותם. ח'לדון זיהה דפוס חוזר בין עלייתן ונפילתן של מעצמות שונות המורכב מחמישה שלבים: כיבוש, לכידות חברתית, התרחבות, התנוונות ודעיכה.

בקליפת אגוז הוא מסביר זאת כך: חקלאים פיתחו מערכות השקיה והעשירו אדמה כל שהיא, נכבשו על ידי שבטים נודדים אשר באו מן המדבר וחמדו את הנכס לעצמם. הצלחת השבטים הכובשים והקשוחים באחיזה ובניהול הנכס החדש, הייתה תלויה בהתלכדותם סביב המטרה, תוך שימת מחלוקות בצד. כאשר צאצאי השבטים שכבר נולדו ברובם לאדמה הפורייה והעשירה, החלו לתפוס את מקומם בהנהגה, קשוחים פחות מאבותיהם, מחוברים פחות לאתוס המגבש, מודעים פחות לאפשרות של איבוד הנכס כולו לשבט אחר שיכול לעלות מן המדבר- חלה התנוונות הדרגתית שהובילה לבסוף לדעיכה ולנפילה. כך על פי איבן ח'לדון נכבשו השומרים, הבבלים, האשורים, הפרסים, וכן הלאה.

אם נבחן את דעיכת האמונה בצדקת הדרך של האליטות הדומיננטיות בישראל המודרנית, את התנהלותם המופקרת של צאצאיהם בשנה האחרונה, רק בגלל שלא הסכימו עם דרכה של הממשלה הנבחרת. עודדו סרבנות בקרב בכירי הצבא, בקרב שכבת הפקידות הרחבה. בקרב רופאים ובקרב טייסים קרביים ואזרחיים. קראו להוצאת כספים ולפגיעה במטבע המקומי. עצרו כבישים ראשיים, הוציאו דיבת ממשלת ישראל בעולם ועוד מרעין בישין, קל להשליך את תיאוריות ההתפרקות על ישראל המודרנית, שוב בת ה-70 ולהתחיל בספירה לאחור.

אבל אז מלאה הארץ חמאס ובדור שאינו יודע מחסור מהו, וודאי לא סכנה קיומית, הכה גרזן של מציאות וחורר בליבת האומה, טראומה לאומית נוראה. לא במקרה ממלמלים ברשתות החברתיות את המילה "שואה" כל הזמן. השואה היא סיפור שכולנו- בני הדור השלישי- גדלנו עליו. חלקנו שמענו את הסיפורים ממקור ראשון מן הסבים והסבתות.

תקופת השואה יצרה בקרב הניצולים הישירים, אך גם בקרב היהודים שחיו באותה תקופה ולא היו בתופת, את ההבנה שהנורא מכל באמת יכול לקרות. שאכן יכולה לקום מכונת השמדה שלא יודעת שובע ולפעול במלוא עוזה. מכונה של רצח המוני וסדיסטי שהדעת היהודית לא מסוגלת להכיל.

בשמיני עצרת חווינו את הנורא מכל ואנו עדין סובלים ממנו. 240 חטופים נמצאים גם עכשיו בידי המרצחים הברבריים יימח שמם. גם נערות וילדות. גם תינוקות!

אין נורא מכך. אבל אם בכל זאת לנסות למצוא ניצוץ של תקווה בכל השחור הזה, הרי שהוא בעובדה ששוב שעון החול התאפס. מפני שדור שחווה מצב בו הוא מבין שהכול יכול לקרוס עליו, ייקח את הדברים פחות כמובנים מאליהם. יתחבר הרבה יותר לאתוס המאחד ובעיקר יבין את חשיבותו המעשית.

זה לא יקרה ביום אחד שכן לוקח זמן עד שדברים מחלחלים ומעצבים שינוי. אבל הכיוון הכללי נסלל, גם אם בדרך השלילה.

לפתע הדור השלישי נושא על גבו משא דומה לזה של הדור הראשון. לפתע גם הוא מבין שתפקידו של המבצר אינו לשמור על האדם. אלא שתפקיד האדם- הוא לשמור על המבצר.

מתן פלג הוא יו"ר תנועת אם תרצו, מחבר הספר 'מדינה למכירה'