מי שיפתח את ערוץ טלוויזיה א ישמע תהיות מדוע אין לוקח רה"מ נתניהו אחריות, מדוע הוא מתקשה לומר, אני! מדוע לקח לאלוף לקחת אחריות ואיך זה שחבר הקבינט האחרון טרם התייצב מול המצלמות לקבל על עצמו אחריות. מי שיצפה בערוץ הטלוויזיה ב, ישמע רצף פרשנים, אנשי בטחון לשעבר וח"כ אחרים שיבקשו שדווקא בנט, אולמרט, שרון ואפילו בגין שהיה הראשון לסגת יקבלו על עצמם אחריות או לפחות אחריות חלקית למחדלי טבח שמיני עצרת. לקיחת האחריות שעלתה ביתר שאת בימים האחרונים והציפייה מזה או אחר לקבל על עצמו מידת אחריות הזכירה לי פעולה חינוכית חשובה מתנועת הנוער על המושג אחריות. בסופה של הפעילות קבע "כשאתם מפנים אצבע מאשימה כלפי אדם זיכרו שיש שלוש נוספות המופנות כלפיכם (וגם אחת כלפי השמיים). הקביעה הזו מכריחה אותי לתהות היכן טעינו אנחנו. עוד באותו נושא: התפקיד החדש של עודד רביבי עודד רביבי מועמד לתפקיד פרויקטור הצפון רביבי: לדעת לומר תודה גם אם יש ביקורת לאחר 15 שנה: מהפך באפרת איך קרה לנו אסון גדול כל כך? איך יכול להיות שבמבט לאחור היו סימנים, היו אזהרות, היו אזרחים שהתריעו. איך קרה שחודשים כל צד במפה הפוליטית ידע לומר שהשבר גדול כל כך ומחליש. כמה שנאה היתה ביננו, כמה דם רע שפעם אחר פעם נפלו האזהרות על אוזניים ערלות. מהר מידי שפטנו וקבענו שהמילים כולן נובעות מתוך פוזיציה, סירבנו לקבל שגם הצד השני אוהב את מדינת ישראל ודואג לה. לא קיבלנו שהמפגין ולא משנה מאיזה צד יכול היה לגור במקום אחר אבל ישראל היא הבית שלו והוא, הוא נאבק עליה. כל כך התרחקנו... גם לנו יש אחריות לאסון, עתה העת לתקן. לא חייבים שנסכים, חייבים להבין שאנחנו עם אחד, אחים. שאם נכה זה בזה או נתעלם זה מההארות וההערות זה של זה אנחנו עלולים להעלם. לכולנו הישראלים משמאל ומימין, דתיים וחילונים, לכולנו אין ארץ אחרת. אנחנו גם אחראיים על ההתמכרות לשקט, מצד אחד שאיפה של כל עם נורמלי לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו, מצד שני, נתנו להתמכרות לעוור אותנו. בחרנו בנסיגות, כשאלה לא עבדו בחרנו בחומות, בצפון בדרום וביוש, בחרנו בלסמוך על כיפת ברזל ובחרנו לא לצאת לקרב כשהירי היה "רק לעוטף". בכל אלה זה בסדר להתנסות, זו חובה לבחון כאפשרות ריאלית, רק שבמהלכים הללו נעשו שליפות מן המותן, הן לא היו מלוות בדיון מעמיק ובהשלכות. כאשר עיצב דוד בן גוריון ז"ל את תפיסת הבטחון של ישראל הוא הגדיר כי יש להעביר בכל עימות את הקרב אל הצד השני. לא דרשנו מההנהגה לדון לעומק בתפיסת החומות ובראייה כאילו הן הפיתרון ואין בילתו. טעינו לחשוב על הם פה ואנחנו שם, טעינו לחשוב שיש הגיון, טעינו בהרבה תפיסות עולם. רבים צוטטו בשבועות האחרונים פסוקים ממגילת איכה המתארת בכאב את ניתוץ ירושלים, טבח אנשיה והגלות. איכה מייצגת שאלה לקב"ה איך קרה כדבר הזה? אבל אם נוסיף נקודה באות כ נקבל את התשובה... איכה? המשמעות עתה היא על משקל הפניה של אלוהים לאדם, איפה אתה? בימים האלה כולנו צריכים לשאול את עצמנו איפה אנחנו בתוך הסיפור. כולנו גם מחוייבים להביט קדימה. לומר לא למי שמבקשים להשניא ביננו ולהפריד. להרחיק מושגים כמו בוגד מהשיח של הישראלים. לחשוב אולי על פחות חומות ולבחון היכן נוצר מודל של שכנות ערבים ויהודים. לדרוש מההנהגה ומעצמנו להיות קשובים גם לצד השני אפילו כשלא מסכימים. רבים מאיתנו לקחו אחריות וקמו לעשות עם פרוץ המלחמה, כל אחד מאיתנו צריך לקחת אחריות גם מכאן והלאה כי הוא יכול לשנות ולייצר מציאות אחרת מזו שהביאה לנו אסון גדול כל כך.
