מישהו צריך לכתוב דברים ברורים במצב שנוצר. אני ורבים אחרים שעושים זאת לא בוחרים בתפקיד הזה.

במקרה שלי אני מזמין אתכם להתווכח על כל מילה. אבל חלאס להתחבא איפה שנוח בשל הפוליטיקלי קורקט. הוא מת ב7 לאוקטובר. בשמחת תורה. בשבת שחורה.

הטעות הבסיסית של כולנו, הייתה הרצון לחיים. כאלה שלא שבויים במעגל דמים שאיננו נגמר. הטעות הזו הקיפה אותנו גדרות הגנה, כיפות הגנה, מנגנוני הגנה תת קרקעיים, צוללות הגנה, צבא הגנה.
אם אנחנו לא רוצים עוד מה7 לאוקטובר, צריכים ללכת לשורש. והשורש הוא בטעות הבסיסית.

גם עכשיו יש רבים שמשוועים לשקט. די למלחמה. די להרג. די להרס. והזעקה התמימה הזו הרסנית, לא פחות. מתחת לרגלנו יש אדמה שרועדת בכ"כ הרבה חזיתות. וכעת אנחנו מוכרחים לפתרונות בכולן. כן, צריך לבנות אסטרטגיה מותאמת, בה אנחנו בונים את שדרת הכח נכון, כדי לחסל את האויב בכל חזית וחזית. אבל לא, אסור לנו ברמה של סכנת מוות, לחשוב לשניה שאם נתעלם, הסכנה תיעלם.

תפיסת "שב ואל תעשה עדיף" היא רעה חולה שנמצאת בצמרות שלנו. הפוליטית והמדינית, הצבאית והמשפטית. והתפיסה הזו משלימה לחלוטין את התפיסה המכלה שבה חוסר עשיה היא בד"כ כח ועשיה היא בד"כ טעות. כך הועפו במיוחד בדרג הצבאי מנהיגים רבים עם עבר מדהים וטעויות בתוכו, והועדפו במקומם "מנהיגים" עם חוסר עשיה וחוסר טעויות...

"אז מה אתה מציע?" אני נשאל. והתשובה היא לשנות את הבסיס. אין יותר צבא הגנה לישראל. יש צבא ההתקפה לישראל! לא עוד הזמנה לאויב להתקיף אותנו כשיהיה נוח לו "ואז נראה לו מה זה" אלא חיסול הנחש במאורתו.

כי אם נחכה להתקפות מתוזמנות ביו"ש כפי שהיו בעוטף עזה, ולא נפעל אקטיבית לעצור אותם, להרחיב את אזורי הבטחון בכל מקום ומקום ולהשמיד מראש כל אזור עם פוטנציאל איום, יהיו כאן חלילה שבתות שחורות נוספות.

אם נחכה להתקפות משולבות בערים המעורבות, ולא נפעל אקטיבית לאסוף את הנשקים וכלי החבלה, להעיף משפחות טרור ורשע מהערים הללו ולעצור מסיתים- יהיה לנו חלילה עוד 7.10.

אם נמשיך לשמוע סיפורי דימיון על הבדלים בין החמאס לחייליו של אבו מאזן בקול מאונפף ממזגני האולפנים, וחלילה נשתכנע מהם, ייהרסו לנו הרבה שמחות תורה. וכמובן, אם לא נבין שהדרקון שאחראי על הפעלת בובותיו יושב בלבנון באיראן בסוריה בקטאר במצרים בירדן ובסעודיה (כן כן, סעודיה) אז אפשר כבר להתקפל.

באולפנים שבים לסוג של שגרה בהאשמת הדרג המדיני (שאני שותף לחובתו לעוף, על כלל נציגיו מכלל המפלגות בקואליציה ובאופוזיציה) אבל מתעלמים כבר לגמרי מהטעות הבסיסית.

עם חפץ חיים צריך להסתכל לעיתים ללבן שבעיני המוות, להתמודד עימו ולהשמיד אותו, כדי לתת תקווה וחיים באמת לעתידו.

ואגב, טיטוא החולאים מתחת לשטיח לא נגמר רק בעניין הבטחוני. הוא כולל אינספור תפיסות שבהם אבדנו בשל הרצון לחיים. בבעיות האקלים וחברת השפע, באסון רעידות אדמה שאנו לא מוכנים לו ובעוד הרבה עניינים שבחרנו להתעלם מהם.

אז זהו, הגיע הזמן להתמודד. להתקיף. לנצח באמת. יהיה קשה מאוד מאוד, יהיה ארוך מאוד מאוד. אבל לפחות בהבנתי זו הדרך היחידה לתקווה.