גם אורית אטינגר מרק הייתה משוכנעת, כמו רבים אחרים, שזה לא יכול להיות. לא יכול להיות ששוב השכול מכה במשפחה. בתום ימי השבעה על אחיה, סגן פדיה מרק ז"ל, שנפל במערכה ברצועת עזה, היא מתארחת באולפן ערוץ 7 ומתארת את התחושות. "גם כשהודיעו לי שפדיה נהרג אמרתי שזה לא יכול להיות. בכיתי שם בהיסטריה כי זה לא יכול להיות, זו טעות", היא מספרת ומתארת תחושה שנמשכת גם ימים לאחר מכן. זה לא אמיתי ולא אמין שהשכול מכה בפעם השלישית לאחר שאביו נהרג, הרב מיכי, נהרג בפיגוע, אחיו, שלומי, נהרג בתאונת דרכים, ובנוסף בן דודו, אלחנן קלמנזון, נהרג גם הוא בקרבות יומה הראשון של המלחמה בדרום. "השבעה היא תהליך שבו כולם באים וזו לא המציאות ממש, אבל אנחנו רגילים לשבעות", אומרת אורית ומציינת שבשבעה הקודמת פדיה היה עם המשפחה ובזו שלפניה גם שלומי היה. "עולים להסעה בהר המנוחות ובודקים אם כולם פה, שלומי... פדיה... לא כולם פה... זו סיטואציה הזויה. זה פשוט שורט". במרוצת ימי השבעה שמעו בני המשפחה עוד ועוד סיפורים על אישיותו המיוחדת של פדיה, ואורית מספרת כי גם לו וגם לשלומי הייתה בעיית ההתגברות על הסטיגמה הראשונית של בחור עם פאות שמגיע ליחידה שכולה חילוניים שראו בהם נערי גבעות. "הם הצליחו לגמרי", היא אומרת. "הם באו בפשטות, עם חיוך ולב טוב". "זה מעיד על הגבורה שלו", אומרת אורית בהתייחס לבחירה של פדיה להתגייס ליחידה קרבית ולצאת לקצונה על אף היותו בן למשפחה שכולה. "מבחינתו זו לא הייתה אופציה. הייתה לו מטרה וכשהייתה לו מטרה הוא עף עליה". "המ"פ שלו לקח אותו פעם הצידה ושאל אותו איך זה עובד העניין הזה שאתה כל הזמן מחייך, איך אתה עושה את זה, והוא, במקום לחפור הרצאה שלמה על השמחה, אמר בשתי מילים' אפשר שלא?'. זה אדם שעבר דברים בחיים, לא אדם תמים, אבל הייתה בו האמת שלו". על התחושות עם הכניסה לרצועת עזה מספרת אורית כי על מה שעבר בו פנימה אין לדעת, אך האחים דאגו לשלומו. אחותו כתבה לו שלא יהיה מאלה שקופצים על הרימון, אל תהיה הגיבור הזה. "והוא היה מרגיע אותנו שלא נדאג וניסה לעודד אותנו. הוא הלך לשם מאוד נחוש". כזכור, באחרונה הוציאה אורית לאור את ספרה 'קרן אור שבורה', שכל כולו התמודדות וחיזוק במצבי משבר. האם אירוע שכזה מחליש או שובר? "אסון כזה שובר את הלב. אני מרגישה שקורה לי משהו שלא קרה לי באבדנים הקודמים, פיזית כואב לי הלב. זה כאב שבמהלך השבעה הצריך שרופא יבדוק אותי. ממש נלחצתי, לא יכולתי לנשום, כאב לב שאני לא מכירה, אבל מצד שני, האמונה לא התערערה". עוד באותו נושא: השכול לא שואל מתי לבוא, צריך להיות מוכנים לא חשבתי שאזדקק לקרן יחד, עד שזה קרה לי "קרן יחד היא צדקה ברמה הגבוהה ביותר" הצטרפנו מרצון לתרום, לא ידענו שניעזר בקרן "אני לא מבינה למה הקב"ה עושה את זה, אני אומרת לו, ריבונו של עולם הגזמת לגמרי, אני חושבת שהוא לא היה צריך לעשות את זה... אבל אני מאמינה בו. אנחנו לא מבינים ולא מתיימרים לדעת למה, אבל אני מבינה שהוא עושה דברים שאין לי יכולת להבין אותם ולא לשנות אותם. גם אם אבכה או אכעס על אלוהים זה לא ישנה את המצב, אז אני לא נוגעת בזה ועוסקת במה שכן בידיים שלי. אני אומרת שיש משפחות שכולות שזה המוות הראשון שלהם והן לא יודעות איך לקום בבוקר, ואני זוכרת, כי קמתי כבר כמה פעמים אז אולי במילים שלי אני יכולה לתת להם כוח ולחזק אותם. מבחינתי זו נקודת אור. גם אם אני לא יודעת מה אתה עושה, אני יודעת שיש לי משימה מסוימת, לתת לאנשים משהו בתקופה הקשה והמטורללת הזו". מפגשי החיזוק שאליהם יצאה אורית החלו לאחר השבעה על נפילתו של בן דודה אלחנן, עליו כתבה רבות בספרה. היא עצמה עוד תהתה כיצד תוכל לשוב ולהרצות על מי שכבר איננו, אך אז הגיעה בקשה ממפקד צוות בצפון שסיפר לה שהצוות במשבר והחיילים זקוקים לחיזוק שלה. היא נסעה אליהם ו"פתאום קלטתי שזה מחזק אותי, נותן לי משמעות. התחלתי לעבור בבסיסים, מול בני נוער, מפגשים עם נשים שהבעלים שלהן במילואים, לכל מי שהיה צריך הגעתי", עד אותו יום שבו פדיה נפל בקרב. היום ההוא, יום שלישי, החל בניחום אבלים, וחניך 'משפחה אחת' שאל אותה לתומו 'את לא מתגעגעת לשבעה...'. לאחר מכן היא התראיינה לערוץ תקשורת הולנדי, הייתה מעט עם בנה הקטן ולאחר מכן יצאה לצאלים. שם, כשיצאה מההרצאה, המתינו לה ג'יפים עם חיילים שסיפרו לה על נפילת אחיה. כעת היא מבקשת לשוב למסע החיזוקים לאחר שבימי השבעה היא הייתה "מרוכזת רק בכאב שלי. רק בכיתי על פדיה. אמרתי לאחיות שלי שאין לנו את הפריבילגיה לשבת ולבכות בבית, כי יש כאן מלחמה ואנשים גמורים ושבורים. אנחנו כבר מכירים את הסאגה הזו וידעים מה מחזק יותר ומה פחות, מה מנחם ומה פחות, אנחנו יכולות לעזור להם לקום. הלכתי לנחם ולמשפחות החטופים וראיתי איך דרך הכאב שלי יש לי אפשרות לנחם אחרים". "כולנו במלחמה. יש משפחות שלמות שנהרגו. אין לנו פריבילגיה לחכות בבית, ואם יש לי תפקיד לחזק חיילים אעשה את זה ואחר כך אתמודד עם ההשלכות", היא אומרת. ולאחר כל זאת, מה באמת מחזק את העם? "אמרתי גם למשפחות החטופים, גם לאנשים שיקיריהם נפלו וגם לחיילים שיש משהו בהבנה שלא הכול בשליטה שלך. נשים דואגות לבעלים שלהן, אבל האם הדאגה הזו עוזרת במשהו? האם זה שאדאג לאח שלי יעזור לו יותר או פחות, יעזור במשהו? לא. אז אני צריכה להניח את הדאגה. אפשר לדאוג אבל לא לתת לזה להשתלט עלינו כי זה לא בשליטה שלנו". גם בשיחות עם בני נוער היא ממליצה לעזוב את הרשתות החברתיות שמכניסות בהם עוד חרדות ודאגות ולעשות משהו מועיל כמו להיות עם אדם מבוגר שנותר לבד בבית. "לכו ורק תשבו לידו. זה מה שהוא צריך. אתם תקבלו סיבה לקום בבוקר, ומבחינתו אתם נקודת אור בתוך אפלה גדולה". לדבריה על כל אחד ואחד פשוט להביא את מה שהוא על ניסיונו ומהותו ובכך להיות נקודת אור לאחרים. "בתוך האפילה הנוראית, אם כל אחד יביא את עצמו, זה הכוח שלנו. אנחנו במלחמה על החיים שלנו וכל אחד נותן את כל מה שהוא יכול, וזו התקווה", היא אומרת ומזכירה את האור הגדול שמתגלה בתרומות ובהתגייסות החברתית של כולנו למען כולנו. על ספרה היא אומרת כי רבים שולחים לה הודעות, חלקן נוגעות לחיזוק שקיבלו ממנו וחלקן נוגע לתחושת הקושי לקבל את המציאות ששוב היכה השכול במשפחתה. בין דפי הספר היא מוצאת שביל של אור אל הלב בדרך להתמודדות. "קצינה בדרום מספרת לי שהספר עובר בין החיילים מאחד לשני. פחדתי מהספר כי הוא ספר קשה, אבל במציאות הזו, מציאות של תוהו ובוהו, אנשים שואבים ממנו כוח וזו נחמה קטנה".
