בעוד המלחמה בדרום נמשכת, בגבול הצפון מתרבים האירועים, ואין שום ודאות לגבי העתיד. כ־60 אלף תושבים פונו מבתיהם בערים וביישובים הצמודים לגבול לבנון, שרובם נותרו ריקים כמעט מאדם ועם הרבה נוכחות צבאית סביבם. הם רואים מרחוק הסלמה יומיומית בדמות רקטות, טילי נ"ט, ניסיונות חדירה ואיומים שונים של חיזבאללה על יישובי הגבול. במקרים מסוימים התושבים מעוניינים להתפנות אך מכוח החלטות שונות של מערכת הביטחון נותרו בבתיהם.
אחת המועצות שבה יש תושבים משני הסוגים היא מועצת מרום הגליל. ראש המועצה, עמית סופר, מספר על מצבם של התושבים אחרי יותר מחודש של מלחמה. "במועצה האזורית מרום הגליל 24 יישובים שפרוסים על פני 200 אלף דונם מגבול הלבנון עד הכנרת, מאזור כרמיאל ועד צפת. הגיוון באוכלוסייה גדול מאוד, וכך מגוונים מאוד הקולות שאני שומע. יש לי תושבים מאביבים ומדובב שפונו מבתיהם וכבר חודש גרים בבתי מלון. אנחנו עוטפים אותם לא רק באהבה אלא בשירותי חינוך, תרבות, תמיכה וסיוע, הפוגה וייעוץ. הקול שהם משמיעים הוא מתן רוח גבית מלאה לצה"ל ולממשלה לסיים באמת את המלאכה כי רק כך הם ישובו הביתה".
סופר מתייחס גם לתושבים שלא פונו והיו רוצים בכך. "יש לי תושבים מיישובי קו העימות שגרים באזור מלחמה, ועל אף שהם נכללו בהחלטת הממשלה לפינוי הם לא פונו משיקולים מבצעיים. אנחנו יחד איתם, במלחמה על מעט שגרה. לומדים במקלט כמה שעות, הדי הפיצוצים כל הזמן ברקע, החרדה הקיומית הפכה לנחלת הכלל, חסימות של שעות בגלל אירועים בגבול שמצוי רק שלושה קילומטרים מהם. ביישובים הללו הקולות קשים, ואני משמיע את הקול הזה ללא הרף כי הם צודקים. כולנו במלחמה, כולנו רואים את עם ישראל היפה נכנס יחד סוף סוף תחת האלונקה, והם כ־3,000 תושבים בארבעה יישובים שנותרו ללא פינוי וללא שיפוי - לכודים באזור מלחמה. אני לא מוותר. התושבים זועקים שלפחות יינתן להם הסדר השיפוי והם כבר יתפנו עצמאית. פניתי לראש הממשלה ולשר האוצר, ואני יודע שהשר סמוטריץ' מחפש את הפתרון ומקווה שהוא יהיה איש בשורה בקרוב בנושא הזה".
איפה מבחינתך נמצאים הפערים העיקריים בין מה שהמדינה נותנת ובין מה שהתושבים זקוקים לו?
"אני מאמין שכל משרדי הממשלה עושים כמיטב יכולתם וזה ניכר. אני כן חושב שהמגמה שצריכה להתרחב היא תקצוב ומתן חופש פעולה לרשויות המקומיות. הוכחנו בקורונה ואנחנו מוכיחים מתחילת המלחמה שהרשות המקומית היא רובד השלטון הכי רלוונטי לתושב. אנחנו מכירים את התושבים היטב ולעומק, את הצרכים שלהם ואת ההבדלים בין כל יישוב ויישוב, ובסיס הנתונים הגדול הזה שבידנו מאפשר לנו לתת מענה נכון ואיכותי. המדינה צריכה לאמץ את השלטון הדו־רובדי ולתת לרשויות המקומיות תקצוב ישיר לפעולה, עם בקרה ודיווח כמובן, למטרות שנקבעות במשותף. רשות אחת צריכה עכשיו בעיקר לשפץ מקלטים, אחרת צריכה ציוד, ולכל אחת יעד דחוף משלה".
אתה מרגיש שהאמון שלכם ביכולת לשמור על ביטחונכם אבד?
"יישובים פונו בעקבות החשש הגדול ואולי אי היכולת של מערכות הביטחון להעניק וודאות שמה שקרה בדרום לא יקרה בצפון. התושבים לא יחזרו עד אשר תחושת הביטחון והוודאות שזה לא יקרה תהיה מוחלטת. אני חושב שבהירות ושיתוף יתחילו לשקם את משבר האמון ויהיו הקרקע שעליה תיבנה השבת התושבים לגבולות", הוא מציין. "נשמח להבין מה היעד של מדינת ישראל בגבול הלבנון, באיזה מרחק אנחנו מוכנים שהאויב שלנו יהיה מהגבול. כבר עכשיו אני אומר באופן ברור - לא נחזור למה שהיה עד כה שחיזבאללה מטייל לנו על הגבול מטרים ספורים מאיתנו".
אתם מרגישים שבעוד בדרום נלחמים בטרור בכל הכוח בצפון מנסים להכיל כדי למנוע פתיחת חזית נוספת?
"ללא ספק ניכר שכרגע בצפון יש מדיניות הגנתית שבולמת התפתחות. אני מקווה שזו רק טקטיקה, כי נראה לי שלכולם המילה הכלה כבר עושה כאב בטן. חייבים לחסל את האיום על הגבול הצפוני. אחרת, לצערי, אסון יתרגש עלינו במוקדם או במאוחר", הוא מתריע. "ממשלת ישראל נדרשת להרחיק את האויב מהגבול הצפוני ולחתור ללא פשרות להבטיח את שלומם וביטחונם של תושבי האזור".
יש מחירים שצריך לשלם כדי להשיג ביטחון
אריה אקרמן, תושב קריית שמונה ובעל צימר בעיר, פתח את הימים הראשונים של המלחמה כמפעל חסד. הווילה שלו, שכמובן הייתה ריקה מאורחים, ניתנה לחיילי צה"ל באופן חופשי ורבים הגיעו אליה כדי לנוח, לקבל ארוחה חמה ולהניח את הראש. בד בבד הוא ובני משפחתו דאגו להכנת אלפי כריכים ויצאו לחלק גם אותם לחיילים ששמרו עליהם. אבל לאחר כמה ימים גם אקרמן ומשפחתו נאלצו לעזוב את ביתם ולהתפנות.
"יש מחירים שאנחנו צריכים לשלם אותם כדי לחיות במדינה הזאת ובפריפריה. יש לזה יתרונות, יש בזה ציונות ויש גם מחירים. אז אנחנו מפונים וזה לא מצב אידיאלי לחיות בו. אבל אנחנו לא ישנים על מזרנים באולם ספורט של בית ספר", הוא אומר מביתו הזמני בחיפה.
איך אתה מרגיש בימים הללו?
"קודם כול, מדינת ישראל דאגה למפונים - בין אם לבתי מלון ובין אם לפתרונות אחרים. אנחנו למשל שכרנו דירה בחיפה במימון המדינה. עשינו את זה מתוך מחשבה שאין לנו רצון לשבת בבית מלון ולחכות עד שזה ייגמר. ידעתי שזה ייקח זמן, ועברתי למוד של רילוקיישן ושנבנה את החיים לתקופת מה במקום אחר. הילדים נכנסו כאן לבתי ספר ולמוסדות חינוך ואני מצאתי מקום לעבוד ממנו כעצמאי. כמובן שיש גם מצבים שצריך לאסוף את בני המשפחה כי יש קשיים בדרך, ואי אפשר באמת ללחוץ על כפתור ולהחליף חיים.
"לצד זאת החלטתי שאני פותח מגירה של דברים שרציתי לעשות. אני משתדל לחזק אנשים, ויש לי קהילת זוגות שפועלת לאורך השנה וביקשתי להאיר את העולם ולהגדיל את האור שאפשר ליצור דווקא בזמן הזה. קשה בתקופה הזאת - אבל אפשר להסתכל על השינוי הזה גם בתור הזדמנות. בעצם גם אני חי כך כרגע".
בינתיים המלחמה מתרכזת בדרום. מה היית מצפה שיקרה בצפון?
"אני מוכן לוותר על כל הפיצוי מהמדינה - למרות שיש לי עסק של תיירות בקריית שמונה - בתנאי שאף אחד יותר לא מכוון על הבית שלי תותח ואף אחד לא יבטל אצלי נופש כי יש התחממות בצפון. כלומר, אני לא רוצה שיהיה פה יותר חיזבאללה שמרשה לעצמו לחמם את גבול הצפון ויגרום לי להפסדים. כלומר, אני רוצה לחזור למקום שבו אין מעבר בגדר וסכנה שישחטו את משפחתי. אני מוכן בשביל התוצאה הזאת להיות כמה זמן שצריך רחוק מהבית. זה יהיה מאוד מאכזב אם אחרי שעזבנו את הבית, ילדים והורים שילמו מחיר נפשי, נקבל את עוגמת הנפש הזאת ונחזור לאותה מציאות".
יש אנשים שלא יחזרו לדעתך?
"אני מאמין שאנשים שהרגישו לא בטוחים בקריית שמונה ישקלו לגור במקום אחר. המצב שבו אתה חושש שאלפי מחבלים יחתכו את הגדר, ירצחו את ילדינו ויאנסו את נשותינו הוא בלתי נסבל. אי אפשר לחיות בחרדה הזאת. אני אחזור כי החיים שלי והעסק שלי וההשקעה שלי בקריית שמונה. אבל אם הייתי זוג צעיר אני לא יודע אם הייתי רוצה לחזור כשהכוונות של חיזבאללה ברורות והוא נמצא קרוב מאחורי הגדר".
תושבי הצפון נמצאים כעת בעמדת המתנה. שלא כמו בדרום, אצלם אין פעילות למיגור חיזבאללה אלא רק מענה נקודתי ותגובות לירי. שלא כמו בדרום, שם כנראה לא יהיה מי שיאיים אחרי המלחמה לפחות בטווח הקצר, בינתיים לא נראה שהאיום הישיר על בתיהם וחייהם הוסר או יוסר. התקווה הגדולה שלהם היא שמערכת הביטחון תפעל גם להרתעת חיזבאללה. אך לצד התקוות, יש גם את הצד הריאלי והוא הרבה פחות אופטימי. תושבים ששוחחנו איתם חוששים כי חיזבאללה יישאר במקומו כמקודם וימשיך להוות איום ומבהירים כי אם כך יהיה - הם ישקלו את צעדיהם באזור.
***