כבר יותר מארבעים יום שעם ישראל עובר דברים שגדולים מהיכולת לתת משמעות ופשר למתרחש. גודל האירועים, ההפתעה והעוצמה שלהם, נוסף גם על התדהמה שאחזה בכולנו - גורמים לכך, שעדיין לא נמצאו המילים לתאר את מה שהלב מרגיש. ובכל זאת, כיושבי בית המדרש יש לנו את הזכות ואת החובה לנסות ולתאר במילים את מה שעובר עלינו כרגע, גם אם אין בדברים הסבר לכל הממדים . בזמן כה קצר, הישיבה שלנו קברה שנים מבניה. את אריאל אליהו הי"ד שנפל בקרבות היום הראשון, ואת ינון פליישמן הי"ד שנהרג בשבוע השלישי ללחימה. לצד הכאב הגדול והחושך, תקופה זו מלאה באתגרים, כשאחד הבולטים שבהם הוא לברר מה התפקיד שלנו בבית המדרש . אחת הדרכים שדרכן נכון להתבונן על המצב הנוכחי, היא הצורך לחשוב במושגים כלליים. כשמתרחשת מלחמה אנחנו פוגשים דרגת קיום אחרת, שמעבירה אותנו מקיום פרטי לקיום כללי. את המעבר הזה חווינו היטב לאחר טבח שמחת תורה, כשההרגשה הכללית שעוטפת את עם ישראל, משלבת פגיעה אישית ולאומית בשלושה מעגלים. המעגל הראשון הוא הרובד האישי – כולם מרגישים שהם נפגעו. המשפט "אין מישהו שלא מכיר מישהו" אינו רק מטבע לשון אלא תיאור מצב שבו כל אחד מכיר מישהו שנפגע, או מישהו שכרגע מסכן את עצמו. מעגל נוסף שנפגע הוא תחושת הביטחון של המדינה והשאלות הנוקבות שעיקרן כיצד התרחש אירוע כה חמור, כאשר לא רק עוטף עזה אלא כל יושבי הארץ נתונים בבת אחת בסכנה. המעגל השלישי של הפגיעות הוא ברובד מהותי יותר ונוגע בשאלות הזהות על כבודה של ישראל שנרמס והרגשה של חילול ה '. לאחר ההלם הראשוני, התגובה הכמעט מיידית שלנו למתרחש הייתה הירתמות גדולה תוך מפגני אחדות שמרחיבים את הלב. אחוזי גיוס גבוהים, שורות יוזמות התנדבותיות, תרומות, חיבוק וסיוע איש לרעהו וכמיהה אדירה של הציבור לתהליך גדול שבמידה מסוימת מבטא רצון לתיקון. לצד ההשפעות הטובות בהרגשה הכללית הזו, עולה השאלה האם זו תחושה רגעית שתחלוף או ביטוי לרגש לאומי אמיתי ועמוק שנפגשנו איתו. ניתן לנסות לענות על כך דרך דיון הלכתי שנוגע להלכות מלחמה. נחלקו הפוסקים האם מותר לאדם לסכן עצמו כדי להציל את חברו מסכנה, יש אומרים חייב, יש אומרים אסור ויש אומרים אפשר, מידת חסידות. אולם אם זה אסור, כיצד ייתכן לשלוח אנשים לסכן את עצמם במלחמה גם במחיר של סיכון ברור, הרי הנחת היסוד של מלחמה היא כזו ? דרך הציווי לכתוב ספר תורה של מלך מסביר הרב קוק ב'משפט כהן' כי מלחמה היא משיירי מלכות שיש לנו, שמבטאת את הנהגת הכלל ומופיעה תורה אחרת, תורה כללית, ולכן השיקולים הם אחרים. אמנם אדם לא חייב ואולי אסור לו למסור את נפשו בשביל להציל את חברו, אך ברור שאדם יכול למסור את נפשו להציל את עצמו. במלחמה הופך ה'עצמי' שלנו לדבר גדול יותר, ואנחנו מזהים את עצמנו כדבר אחד. אם השני הוא אני, וההבדל בינינו מתבטל כי אנחנו מגלים שאנחנו אורגניזם אחד, הרי שאדם יכול למסור את עצמו להציל את עצמו . דברים אלו מלמדים אותנו שבמצב הנוכחי, אנחנו צריכים להסתכל במבט כללי על כל דבר. בניגוד לזמנים רגילים, המבט הזה גם זמין לנו יותר כעת. בכל פגיעה באשר היא, גם אם קשה ומסובכת, ישנם דברים שלא נפגעו. הדרך להחלים ולהתגבר על הפגיעה היא להתחיל להזרים את החיים מהמקומות שלא נפגעו. כפי שבפציעת גוף הרוח לא נפגעת, כך לרוח האנושית ונשמת האומה יש כוח לתקן ולהפיח חיים מעל מה שנפגע. מבט על העבר של עם ישראל מגלה את המאמץ שהושקע בכל תחנה בהיסטוריה להמשיך וללמוד מאחר ולימוד משמעותו הישרדות. בגטאות הקימו בית ספר ובמחנות עקורים חיפשו מי שילמד את הילדים. לכאורה הדבר נוגד את הדחף הטבעי לתקן הכל כאן ועכשיו, אלא שהעיסוק בלימוד ופעולת החינוך היא בבחינת בנייה ארוכת טווח וביטוי לנצח. פחות משבוע מפרוץ המלחמה ביישובי עוטף עזה כבר חרשו את השדות לתבואה של השנה הבאה. זה היה ביטוי לעובדה שאנחנו ממשיכים לזרוע גם בתוך המכה. תפקיד משמעותי במיוחד יש ללימוד תורה במצב הנוכחי, וניתן לומר שכשם שיש מפעלים חיוניים רבים, גם לימוד התורה והתמדת לימוד התורה בישיבות הוא מפעל חיוני . המלחמה של עם ישראל כעת איננה רק כדי להשיב את הביטחון ולגבור על האויב, אלא גם מלחמה על מוסר ועל הרוח, שאנו רואים עד כמה שהיא נדרשת ומחזקת. מעל שתי אלה, זו מלחמה על הופעת שם ה' בעולם. מי שקם עלינו אומר בפה מלא שהוא בא להכרית את ישראל - ומלחמת ישראל היא מלחמת ה'. אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך של גאולה עם שיבת ישראל לארצו וחזרת השכינה לארצה. בתוך המערכה יש מי שעסוק לדחוף את התהליך הזה מבחינה מעשית, צבאית ומדינית. אך כל הפעולות הללו במציאות יונקות את הכוח משם ה '. זכיתי לאחרונה לשוחח עם רב צבאי אחד שיכול היה להיות בעבר לוחם אך בחר להיות רב צבאי. כעת לבו נוקפו, כשהוא רואה את חבריו לגדוד לוחמים. כששאלתי אותו מה עשה בזמן האחרון הוא ענה שהוא עובר בין החיילים ומחזק אותם נפשית ורוחנית וסיפר כיצד בשבת נתן שיעור שלאחריו נגשו חיילים ואמרו לו שזה נתן בהם כוח לשבוע שלם. עם ישראל זקוק כרגע לרוח, מכיוון שגם היא נפגעה כמו הגוף ובכל מקום זקוקים לאנשים שישיבו את הרוח. אני מקבל בימים אלה עשרות פניות מבוגרי הישיבה שמתארים עד כמה העובדה שהישיבה פתוחה בזמן הזה מחזקת ומרוממת אותם. עצם הידיעה שהלב מתפקד, שהרוח נושבת ומחזקת את עם ישראל, מביאה תלמידים ובוגרים מדי פעם להיכנס לבית המדרש, ולו לכמה דקות, לנשום את האוויר ולהיטען לפני היציאה חזרה לצבא . בעת הזו, הקדוש ברוך הוא שם אותנו בבית המדרש ואמר לנו בזה שהשליחות הזו מוטלת עלינו. באווירת בית המדרש ניתן לחוש את גודל השעה. אמנם רוב הישיבה מגויסת, אולם למרות המיעוט במספר התלמידים, אנחנו זוכים לראות איך בחורים בשיעור א' ב' גדלים בתורה. בית המדרש שוקק ומלא חיים ויש הרגשה מרחיבת לב של גדלות והתמסרות למשימה הגדולה והיא העברת המקל של המשך למוד התורה לחוליה הבאה בשרשרת . האירוע שאנחנו נמצאים בו הוא קו שבר, מה שהיה עד אליו הוא לא מה שיהיה לאחריו. עד עכשיו חיינו בתודעה מסוימת, ביטחונית, ישראלית ורוחנית. אלא שהכאב שמתלווה לשבר, מלשון "משבר", מסמן לנו שבפנים משהו נולד. לצד שינוי בתפיסת הביטחון, חיזוק הצבא ומערכות המודיעין ועשיית מהלכים מדיניים שיבטיחו שהארץ תשקוט לבטח, יהיה לעם ישראל תפקיד נוסף וחשוב לא פחות שעיקרו תקומת הרוח והקשבה לתורה שטמונה וצריכה להיוולד מעומק התהליך. התהליך הזה דרוש לימוד, בירור ועמל של שנים רבות. אנחנו צריכים להיזהר מלומר שאנחנו מבינים עכשיו הכל משום שזו עבודה לדור שלם . העבודה הזו מנת חלקו של מי שנשתל היום בבית המדרש. אנחנו נהיה כאן להעביר את המקל אליכם. אך בשביל לעשות זאת, יש להקיף עומקים של תורה, ללמוד את ההקשבה לדבר ה' ולהתמלא באהבת ישראל. האנשים שצריכים להיות מכוונים לדבר הזה הם מי שיושבים עכשיו בבית המדרש. אנחנו צריכים להיות כאן כדי להתחיל את העבודה הזו כבר עכשיו . הדברים עובדו מתוך הרצאה של הרב חיים וולפסון, ראש ישיבת ההסדר בירוחם
