משהו יוצא דופן מתרחש במלחמה הזאת. כמות הסרטונים שאנו מקבלים משטחי הלחימה, המבטאים סממנים יהודיים מובהקים, הוא ללא ספק חסר תקדים. ספרי תורה שנמצאים עם הלוחמים לאורך כל הלחימה, חיילים לא דתיים שבוחרים להניח תפילין וללבוש ציציות מרצונם, פסוקים ונבואות שמשובצים בדברי פקודות מפקדים בכל הדרגים כדבר שבשגרה, קביעות מזוזות בתוככי העיר עזה ועוד ועוד. והכול מתוך שירים וריקודים ספוגי אמונה וחיבור למסורת היהודית. כל המעשים הללו, כך נדמה לי, הם ביטוי אחד מיני רבים לנקודה היהודית שהמלחמה הזאת עוררה בתוכנו. נקודה שלפעמים אולי קצת רדומה ונשכחת והיא שבה והתעוררה בעוצמה אדירה מאותו יום שמחת תורה נורא וגרמה לרבים לתהות ולשאול את עצמם, גם אם באופן בלתי מודע: למה בעצם הם כל כך שונאים אותנו? למה הם רודפים אותנו? מאיפה הרוע הבלתי נתפס והאכזריות הזאת כלפי כל מי שפשעו היחיד הוא היותו יהודי? השאלות הללו מובילות כמעט באופן אינסטינקטיבי לחפש תשובה. אולי את התשובה לשאלה העתיקה: "מיהו יהודי?" והתשובה לשאלה הזאת כוללת מטבעה ממדים שונים ושכבות שונות. הגוף והנשמה בתוך סערת המלחמה והקרבות, נבלע תאריך אזכרתו של מי שהציף את השאלה הזאת במלוא תוקפה לספרה הציבורית. דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל, שהשבוע, ו' בכסלו, צוינה אזכרתו ה־50. בשנת תשי"ח (1958), בעקבות סערה פוליטית הקשורה בעקיפין לסוגיית הגיור, פנה בן־גוריון עם השאלה הזאת לקבוצה מגוונת של כחמישים "חכמי ישראל" – אנשי רוח, סופרים, מחנכים ומנהיגים מהארץ ומהתפוצות – כדי שייעצו לו בקביעת מדיניות בנוגע לשאלה הגדולה. ככל הנראה הצעיר בין אלה שאליהם פנה בן־גוריון היה הרב הראשי לצה"ל, אלוף־משנה הרב שלמה גורן (הצעיר מ"הזקן" ב־31 שנה). לאחר ההגדרה ההלכתית ששטח בפני השואל על כל מרכיביה, כתב: "אין כל אפשרות לגרות לחצאין – כלומר, רק ללאום היהודי ולא לדת היהודית". והדגיש: "הדת והלאום היהודי הם כנשמה וגוף, שהפירוד ביניהם מביא בהכרח לכיליונו של האדם". שני המרכיבים הללו – הדת והלאום הם אלה שעומדים בימים האלה במוקד המערכה הכבדה. השיבה לשני המרכיבים האלה – כדברי הרב גורן: "הגוף והנשמה", הם שהתעוררו וקמו לתחייה בעוצמה בעקבות האויב האכזר. אז הנה, התחלנו את המסע בעקבות בן־גוריון ז"ל וידידו הטוב – הרב שלמה גורן זצ"ל שגם אזכרתו חלה לא מכבר, בשלהי חודש מרחשוון. שתי דמויות שעיצבו אולי יותר מכול את דמות גופה של המדינה ואת נשמתה. משיחיות בשני ממדים בסרטון מזעזע שפורסם בימים האחרונים, נשמעו דברים קשים ביותר שנאמרו מפי חוקרי התנועה הקיבוצית נגד אנשי הציונות הדתית שהואשמו בין היתר – איך לא – ב"משיחיות" המסכנת את המדינה. אינני רוצה לחזור על דבריהם המבישים. בעיקר בימים כאלה שבהם האחדות היא סם החיים של האומה הנאבקת על נפשה. אחדות שאין צורך להתאמץ יותר מדי כדי להבחין בה. ובכל זאת, רציתי שניזכר כולנו, בסוד העמוק של היחד שלנו, שמעמיד אותנו כאן בארץ הזאת. סוד שגם אם ננסה בכל כוחנו להתעלם ממנו, מונע מכוח פנימי, משיחי. וכך כתב ד"ר צבי צמרת ז"ל במאמרו על הרב גורן ועל דוד בן־גוריון (שלמה ודוד – שני חולמים, לוחמים ובונים: הרב הראשי לצה"ל שלמה גורן וראש הממשלה דוד בן־גוריון, בתוך: "בעוז ותעצמות", אבי רט, עמ' 339–361): "גם בן־גוריון וגם הרב גורן היו בעלי תפיסה משיחית, אלא שכל אחד מהם פירש את המשיחיות באופן שונה. הראשון דיבר על משיחיות ארצית והשני עירב משיחיות ארצית עם משיחיות שמימית... לפי בן־גוריון, המשיחיות היהודית היא זו שהולידה את הציונות: "לולא פיעמה בלב העם האמונה המסתורית בחזון הגאולה, לא היתה הציונות באה לעולם ולא היתה כובשת [את] העם". כאשר לאחר הניצחון הדרמטי במבצע קדש, שממש בימים אלה מלאו לו 77 שנים (כד חשוון–א כסלו תשי"ז), כבשנו את חצי האי סיני ובכלל זה את רצועת עזה, התבטא בן־גוריון בביטויים מפליגים במשיחיותם: למדינת ישראל הוא קרא "מלכות ישראל השלישית", ועל המלחמה אמר שהיא: "מעמד הר סיני שנתחדש בימינו". נוסף על כך אמר שחיילי צה"ל "קירבו אותנו למקום מתן תורה, בו נבחר עמנו להיות עם סגולה". בהקשר זה, מזווית אקטואלית למלחמה הנוכחית, ראוי להזכיר שבסיומה של אותה מערכה ערך הרב גורן טקס מרשים, שבו "קידש את עזה בקדושת ארץ ישראל". הנשק המרתיע ביותר בן־גוריון והרב גורן ראו שניהם את צה"ל כגוף מחנך. בן־גוריון כינה את צה"ל "בית היוצר של אחדות האומה" והרב גורן ראה בצה"ל את "מדינת התורה בזעיר אנפין". כמה שנים לאחר כניסתו לתפקיד הכריז הרב הראשי לצה"ל: "צה"ל הוא הגוף היחיד במדינה המתנהל בהתאם לחוקי התורה". גם כאן אפשר להבחין בגוף האומה ובנשמתה צועדים שלובי זרוע. כאשר נאלץ בן־גוריון לפרוש (תשכ"ג – 1963), כתב לו הרב גורן מכתב עידוד והערכה יוצא דופן: "כל באי עולם, מי שעיניו לא טחו מקנאה ושנאה עיוורת, יודעים להעריץ ולהוקיר את עוצמת החזון הצפונה בכל פעליך, טווח ראייתך והחלטותיך, גאונות תפיסתך והבנתך בכל שטחי ההנהגה של העם והמדינה. עשרות בשנים היית לעינים לעם ולישוב בארץ, זכית להיות נס לדורות, סמל לגבורת ישראל המחודשת, מופת לחוסנו של צה"ל ופאר ותפארת לעולם כולו. "ידוע ומפורסם בכל קצווי תבל שהנשק המרתיע ביותר את אויבי ישראל, המבטיח ביותר את שלומה ובטחונה של המדינה הנו דוד בן־גוריון... באופן אישי הרשה נא לי להודות לך על החיבה היצירה שגילית כלפי בכל עת מצוא, ועל הענותך הלבבית המיוחדת לכל דבר שבתורה ושבדת במסגרת צבא הגנה לישראל". צוואתו של בן-גוריון סיפור מפעים על הלווייתו של בן־גוריון מובא בעבודת הדוקטור של ד"ר שפרה מישלוב (בעין הסערה – דמותו הציבורית ויצירתו התורנית של הרב שלמה גורן בשנים 1948–1994, עמ' 156): "בטקס ההלוויה שהתקיים לבן גוריון ברחבת הכנסת בחודש כסלו התשל"ד, (סמוך לסיומה של מלחמת יום הכיפורים), קרא הרב גורן את פרק י"ח בתהלים ובו המילים: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם, אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי" (תהלים יח, לח-לט), שאותו נהג ללמוד עם בן־גוריון, ולטענתו בזה מילא את בקשת בן־גוריון בצוואתו. "על זה יצא עליו קצפו של ח"כ אורי אבנרי ממפלגת 'המחנה הרדיקלי בישראל', והוא מחה במושב הכנסת על שהרב גורן קרא מזמור 'מלחמתי' במקום מזמור בעל מילות שלום. לדברי דוד איינהורן, עוזרו האישי של הרב גורן, הרב גורן קרא לדוד בן־גוריון פרק זה לבקשתו ליד מיטתו בשכבו על ערש דווי". ימשיך המחנה הרדיקלי להזות בהקיץ על שלום בלהות, בעוד עם ישראל המחובר לשורשיו ימשיך לשאוב עוז ותעצומות מדוד ומשלמה, למלחמה בלתי מתפשרת ברשע. רק אז – כש"ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן", "ה'" גם "יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".