כשעוסקים ב מתווים לשחרור חטופים , נראה לי שצריך לצאת מתוך ההנחות הבאות: 1. כולם רוצים שכל החטופים יחזרו הביתה. 2. כולם רוצים להילחם מלחמת חורמה בחמאס ולנצח ניצחון מוחץ. 3. אין אחד שרוצה "להוריד רגל מהגז" במלחמתנו בחמאס וכולם מבינים את המשמעויות המבצעיות של הפוגות. אחת שכולנו נניח את האקסיומות הנ"ל, אני משוכנע שהשיח סביב הסוגיה לא יראה כפי שהוא היה אתמול. המהירות שבה השיח רודד ועבר למושגי ימין, שמאל, ביבי, לא ביבי, קפלן, עמוד שידרה, נחישות, רפיסות וכד' מדאיגה מאוד. את השפה הזו חייבים להשאיר לימים של לפני ה-7/10. כאחד שרוב פרטי המתווה והשיקולים הרחבים לא היו חשופים בפניו, בחרתי להימנע מלחוות דעה. עובדתית למדנו שגם כאלו שיצאו בצורה נחרצת נגד, בסופו של יום, לאחר שנחשפו למגוון השיקולים, בחרו לתמוך. אני משוכנע שההכרעה בסוגיה כל כך דרמטית, שעוסקת באופן הכי בסיסי בדיני נפשות ממש, לא הייתה קלה עבור אף אחד משרי הממשלה, ובוודאי לא עבור שרים שבמהלך הימים האחרונים הביעו הסתייגות מהמתווה המתרקם. גם אם הם עשו זאת בלב כבד, אני מעריך את תמיכתם במתווה. זה קריטי לאחדות בינינו ולרוח הגבית לה לוחמינו בחזית כל כך זקוקים. "ביחד ננצח".