השר יואב גלנט בדברי ההסבר שלו לעסקת שחרור החטופים אמר כי "השבת אנשינו הוא נושא ערכי ומוסרי - זו המחויבות בין המדינה והממשלה לאזרחיה". אני מבקש לדון מעט בדבריו של שר הבטחון משום שיש להם השלכה לתפיסות העולם המנהלות את המדינה כעת. בשנה האחרונה שמענו רבות את התביעה "לפתוח את החוזה מחדש". זה עלה במספר נושאים והפך למטבע לשון מקובלת בשיח הפוליטי. אין ספק שחוזה כזה קיים. זה הבסיס למדינה. אבל האם הוא חזות הכל? אני סבור שדוקא כעת הזמן לפתוח את החוזה מחדש ולכתוב בו את הפרק העמוק שמשקף את הזהות היהודית המשותפת שלנו. לא להסתפק במה שרק גלוי לעין ובמה שמדובר בעולם המערבי. לשוב אל הציונות העמוקה שלנו. אני לא מכיר שום 'חוזה' פורמלי שמבטיח טובות הנאה או זכויות תמורת מסירת החיים. הרעיון העומד בבסיס ה'חוזה החברתי' הוא, שמה שמאגד את הציבור הוא מעין עסקת חליפין שבה הפרט תורם לחברה ובתמורה זוכה להגנה ולניהול מערכות החיים הכלליות שבכוחות עצמו לא יוכל. זה טוב ויפה וגם הכרחי, כאשר עוסקים במערכות אזרחיות, אבל אין בו את הכוח המניע בני אדם לצאת ולהילחם עבור אנשים 'זרים' במסירות נפש עילאית ובאהבת חינם של ממש. העולם המערבי מתקשה להגן על עצמו משום שהוא לא מצליח למצוא סיבה עמוקה לקיום שלו. המוני הפרטים המרכיבים את הלאומים עובדים במודל של חוזה, ומשהוא מופר על ידי השלטונות, הם בעצם חיים במצב של 'הפרת חוזה'. אי אפשר להילחם מול כוחות של אמונה עד מוות, במסגרות שבנויות על חוזים חברתיים רזים. האיסלם הקיצוני מציג מוטיבציות עמוקות לאין שיעור מן המבנה החברתיים המערביים ולכן למרות הנחיתות האינטלקטואלית, הצבאית והכלכלית – לא נראה שבידי המערב הכלים להתמודד מולו. אנחנו מצויים בחוזה מסדר גודל אחר אבל מנסים להכחיש אותו. החוזה שלנו מתחיל באברהם אבינו שקיבל את הארץ הזו מידי בורא עולם. הוא ממשיך ביציאת מצרים ובמתן תורה ובהמשך – בהקמת מלכות דוד ובכל המבנה הלאומי המסועף שמוביל אותנו לגלות, אבל משאיר אותנו להוטים לשוב לציון. לא מתייאשים מן החוזה. החוזה הזה הוא נצחי והוא בעל עוצמה אדירה שאין עם בעולם שמסוגל לחקות אותו. כי הוא טומן בתוכו לא רק את החיים הטובים של ישיבת איש תחת גפנו, אלא גם את המשמעות הגדולה לאנושות כולה. אנחנו רוצים את החוזה הזה - לא כי הוא מועיל לנו ברמה הפרטית, אלא כי הוא התכלית העמוקה לחיינו. כאשר רואים את רוחם של חיילינו הגיבורים וקודם להם את רוחם של היהודים שרצו להציל את אחיהם, הלא מוכרים - במחיר חייהם עצמם – אנחנו מבינים שיש כאן כוחות אחרים שמניעים אותנו מבפנים. וזה חוזר לעסקה ולנימוקים שלה. כאשר אנחנו מתנהלים מתוך תפיסה כביכול משפטית, שמסדרת את ההיגיון הפשוט – "אנחנו נגן עליכם ואתם תישמעו לחוקים שנחוקק", אין לנו ברירה אלא להקריב את העתיד עבור ההווה. לחוזה שני צדדים ויש כעת לאזרחים שנפגעו, טענה חזקה מאוד כלפי הממשלה. אלו שישלמו את המחיר הנורא בעתיד, אינם ניצבים כרגע לתבוע את חלקם בחוזה. אין להם מעמד בדיון הנוכחי. אבל ה'חוזה הרזה' באמת מקטין אותנו ואם חפצי חיים אנחנו, אנחנו מוכרחים להוסיף את הפרק הבא. לקונספציה המרה יש יסודות תרבותיים ופילוסופיים. כאשר הם זרים למהותנו וכאשר הם מחלחלים למערכות הצבאיות, בסיוע מכונים מבחוץ - הם משבשים את יכולת הראיה המפוכחת שלנו. המשכנו להיות עם שחולם על ירושלים ושואף לבוא אליה בחזרה, שבונה קיבוצים ומושבים מתוך מסירות נפש עליונה וחולם על בנין הארץ – לא בגלל שהבטיחו למישהו משהו. זה רק הכוח של נצח ישראל. החוזה הישן שלעולם לא יופר ולא ישקר, גם כשיש תקלות ב"מחויבות בין המדינה והממשלה לאזרחיה". הכותב הוא השר למורשת