זה היה היום הדרמטי ביותר במלחמה מאז שצה"ל סיים להשתלט מחדש על יישובי העוטף. מאז שעות הבוקר ביום שלישי השבוע כבר היה ברור כי ישראל הולכת לאשר את עסקת השבויים ואת הפסקת האש הזמנית מול חמאס. ככל שחלפו השעות, עוד ועוד פרטים בעסקה נחשפו. את ההסכם יש לחלק לשני חלקים. בחלקו הראשון, העוסק ישירות בשבויים, מדובר על יחס של שלושה מחבלים לכל שבוי. המספר הראשוני של השבויים שיחזרו הוא 50, ואם תורחב העסקה מדובר על עד 100 שבויים. הדרישה הישראלית היא שכל השבויים יהיו בחיים, ושכולם יהיו אזרחי ישראל, כלומר לא מתוך 70 העובדים הזרים והשוהים הזרים בישראל בזמן החטיפה. חמאס הדגיש ברביעי כי לרוב המשוחררים, נוסף על האזרחות הישראלית שלהם, יש גם אזרחות זרה, אך בשלב זה לא ברור אם טענה זו נכונה או לא. המחבלים המדוברים שישוחררו במסגרת העסקה לא יושבים בכלא על רצח אלא על ביצוע פיגועי דקירה וניסיונות רצח, ואין בהם גברים בגירים אלא נשים ונערים. מבחינת פרופורציות, מדובר בעסקה "הזולה" ביותר שישראל עשתה זה עשרות שנים. לשם השוואה, בפרשת טננבאום ישראל שחררה 450 מחבלים תמורת שחרור טננבאום ושלושת חללי הר דב, ובהם מחבלים בכירים כמו מוסטפא דיראני. תמורת החזרת גופותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ישראל שחררה חמישה מחבלים ו־199 גופות מחבלים, בראש המשוחררים צעד סמיר קונטאר, מבצע הטבח הנורא בנהריה. עצירה זמנית של הלחימה ברצועה מבחינת חמאס, חלקו העיקרי של ההסכם אינו שחרור האסירים שבכלא הישראלי, אף שלרוב זאת מטרתו בעסקאות מעין אלה, ולפי הצהרותיו הרשמיות זאת גם הסיבה שבגינה יצא למתקפת הטרור בשמחת תורה. בישראל סבורים כי החלק שעוסק בשחרור האסירים נכפה על חמאס מצד בעלות בריתו, שכן מדובר במחבלים שוליים מארגונו, חלקם בכלל משתייכים לפת"ח בהובלתו של אבו־מאזן. לעומת זאת, דווקא חלקה השני של העסקה, פרטי הפסקת האש, הוא הסיבה שבגינה חמאס יצא למהלך זה. ישראל מתחייבת כי במהלך הפסקת האש לא תפעל צבאית בכל שטחי הרצועה למשך ארבעה ימים לפחות, ואם העסקה תורחב, הפסקת האש תימשך עד שישה ימים נוספים, ועשרה בסך הכול. אין אפשרות להרחיב את הפסקת האש מעבר לעשרה הימים הללו, לפי החלטת הממשלה שהתקבלה בלילה שבין שלישי לרביעי השבוע, אלא יצטרכו לשם כך החלטה חדשה. על פי המתווה, חמאס ישחרר בין עשרה לשנים־עשר שבויים מדי יום, החל מהיום (חמישי), והיום שלמחרת יהיה נטול אש. במילים אחרות, אם העסקה הבסיסית תקוים, עד ליום שני בלילה הקרוב לא צפויה להתנהל לחימה בתוך הרצועה. בתוך פרטי הפסקת האש מופיע סעיף שמעלה חשש בקרב רבים. מדובר בהתחייבות ישראלית כי לא יעלה לאוויר כלי טיס לטובת איסוף מודיעין למשך שש שעות בכל אחד מימי הפסקת האש. במהלך הזמן הזה צפוי חמאס להתארגן מחדש, לאסוף חיילים ונשקים, ובמידת הצורך לנסות ולהיעלם מהשטח מבלי שלישראל יש עיניים באוויר שמפקחות על כך. במהלך הדיון בישיבת הממשלה נתנו הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש אמ"ן התחייבויות שישראל לא תישאר "עיוורת" גם במשך אותן שש שעות. יצוין כי כל השלושה הם אלה שכשלו באיסוף המודיעין והניתוח שלו בימים שלפני המלחמה, וכישלונם הוביל לחוסר מוכנותו של צה"ל למתקפה. הדיון בממשלה היה ארוך ונוקב. הוא החל בסביבות השעה שמונה בערב ביום שלישי ונמשך עד ארבע לפנות בוקר ביום רביעי. במשך שמונה השעות האלה צפו ועלו המחלוקות בתוך שולחן הממשלה. שרי עוצמה יהודית לא השתכנעו מהתשובות שסיפקו הקבינט המצומצם וראשי מערכת הביטחון, והצביעו נגד העסקה. ההחלטה הזאת התקבלה עוד קודם לישיבת הממשלה, ובתשובה לשאלתו של השר מיקי זוהר, מדוע הם קיבלו החלטה מראש ולא הסכימו לקבל את ההחלטה רק במהלך הדיון עצמו, ענה השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר כי "כל מה שיש כאן ראינו קודם בתקשורת, אז טוב מאוד שעשינו ישיבה". לאחר הישיבה פרסמה מפלגת עוצמה יהודית הודעה שמסבירה מדוע התנגדה לעסקה. בין יתר הדברים שנאמרו בהודעה נכתב כי "יש יתרון במתווה שאושר אמש ולפיו נראה חלק מהילדים והנשים שנחטפו חוזרים הביתה. זה משמח מאוד ומאחד את כולנו, ויש לנו חובה מוסרית עצומה להביא לרגע הזה. אולם באותה נשימה יש לנו גם חובה מוסרית להחזיר את כולם, ואין לנו זכות ורשות להסכים לרעיון הפרדתם והחזרתם רק של חלק. ודאי שאי אפשר לקבל שבמסגרת מתווה שמשחררים את המחבלות והמחבלים הנערים שלהם לא נקבל בחזרה את כל! הנשים, הילדים, התצפיתניות וכל מי שנשאר מאחורה. צריך לומר את האמת: מתווה שמשאיר חלק מהילדים והנשים בעזה איננו מוסרי בעיניי, לא הגיוני ולטעמי - רחוק מכדי מיצוי. זה יכול והיה צריך להיות אחרת. חמאס רצה את פסק הזמן הזה יותר מכול", נאמר בהודעה, "הוא גם רצה להיפטר מהנשים והילדים בשלב ראשון, מפני שאלו גרמו ללחץ בין־לאומי עליו, הוא רצה לקבל בתמורה דלק, שחרור מחבלים, הפסקת פעולות צה"ל ואפילו איסור טיסות. את כל אלה הוא קיבל. המתווה הוא תקדים מסוכן, שמשנה משוואה ועלול להביא אירועים נוספים. בפרט כאשר אזרחים נוספים נותרים חטופים, ועל חיילי צה"ל החטופים אין בכלל משא ומתן". דרישה להמשיך בפעולות למיטוט חמאס מי שכן שינו את עמדתם במהלך הדיון היו שרי הציונות הדתית, שגם הודיעו מראש כי יתנגדו לעסקה המוצעת. שרי הציונות הדתית, עם שרים נוספים, הציפו שורה ארוכה של חששות מההסכם. העיקרי שבהם הוא החשש כי ישראל לא תוכל לחדש את הלחימה ביום שאחרי הפסקת האש. השרים שחששו לא סמכו על הצהרות חברי הקבינט המצומצם, נתניהו, גלנט וגנץ, כי מיד בתום הפסקת האש הלחימה תימשך במטרה למוטט את חמאס. גם ההתחייבות בדמות סעיף מפורש שהשר גלנט פעל להכניס לתוך החלטת הממשלה לא הניחה את דעתם, מתוך הבנה כי תמיד יהיה ניתן לקבל החלטת ממשלה חדשה שתרחיב את הפסקת האש. רק לאחר שקיבלו תשובות מפורטות כיצד הלחימה תתחדש לאחר הפסקת האש וכיצד היא תתרום להשגת המטרה העיקרית של המלחמה - מיטוט חמאס, שוכנעו השרים. לאחר מכן הצביעו גם שרי הציונות הדתית בעד העסקה. בקרב חלקים נרחבים בציבור, לעומת זאת, עולה החשש כי הפסקת האש תמנע את המשך הלחימה, ולמעשה תותיר את שלטון חמאס על כנו, תוצאה שתצביע על כישלונה של ישראל במלחמה. "גם אם אנחנו טוענים שזו רק הפוגה, לדברים כאלה יש דינמיקה משלהם, ואנחנו לא יודעים לאן זה יתגלגל. אם איכשהו יצא מזה שלא נשלים את המלאכה של מיטוט חמאס, זו תהיה בכייה לדורות", מתריע ד"ר רפאל בן לוי, ראש תוכנית צ'רצ'יל במכון ארגמן ועמית במכון משגב. מפני מה למעשה החשש הגדול מהליכה לצעד של הפסקת אש? "עלינו לדעת שכל הפוגה בלחימה, בטח של שבוע וחצי, תגביר את הלחץ על ישראל לא לחדש את הלחימה באופן אקספוננציאלי. ברור לכולנו שברגע שנתחיל לעצור את הלחימה, להתניע מחדש יוביל להמון לחצים מהעולם. כל עוד אנחנו נלחמים, גם כשאנחנו עושים את זה בעוצמה, העולם מסוגל להכיל זאת. אבל ברגע שעצרת, המשחק משתנה, ואז יותר קשה להוכיח את הנחיצות המובהקת בהמשך הלחימה מאותה נקודה שבה עצרת. עלינו להיות ערוכים לתת את הדעת מראש על השאלה איך למגר את הלחץ שהעסקה תזמין". מה למשל ישראל יכולה לעשות לשם כך? "יש כמה דברים. העיקרי שבהם הוא הצהרה של ראש הממשלה באנגלית לעולם, שתבהיר כי מדובר בהפוגה זמנית בלבד ולא יותר. נוסף על כך ולאור העובדה שהאמריקנים היו מעורבים מאוד בהבאת העסקה לפועל, ישראל צריכה לדרוש מביידן שלפני התחלת ההפוגה הוא יצא בהצהרה שמבהירה שארצות הברית תומכת בהמשך הלחימה מיד עם תום ההפוגה והיצמדות נחושה ליעד של השמדת חמאס". וזה ימנע את הלחץ? בסופו של דבר יהיו רבים שיטענו, ובמידה רבה של צדק, שיהיה נאיבי מאוד לחשוב שאפילו הצהרות כאלה ימנעו את הלחץ על ישראל. "נכון, הלחץ יגיע בכל מקרה, וההצעות האלה הן לכל היותר כלים התחלתיים למענה ללחצים. אבל ברור שהעיקר שנצטרך לעמוד מולו הוא נחישות מנהיגותית שלא תיכנע ללחצים האלה. לישראל אסור להיכנע לדרישת העולם לעצור. כבר שנים ארוכות אנחנו לא מבינים כמה חבל יש לנו, ושאנחנו יכולים לחתור להביא את ההישגים שחשובים לנו ושהעולם בסוף יתיישר לפי זה. זאת הדינמיקה העולמית". ד"ר בן לוי סבור שהפסקת האש מגלגלת עוד שורה של סכנות לפתחה של ישראל. "עסקה עכשיו מקרינה חולשה והופכת את המגמה החיובית של רדיפה ללא עצירות עד השמדת חמאס. עד עכשיו היינו בתנופה של חתירה למטרה של השמדת חמאס, ולא נושאים ונותנים עם החיות האלה. זאת גם הייתה אמירה מוצהרת של ישראל. עכשיו אנחנו משנים את המשוואה, ולא לטובתנו. אנחנו יוצרים משוואה שאומרת שניתן לשאת ולתת עם החיות האלה ולעצור את המאמץ של השמדתם, זה כבר תקדים בעייתי", הוא מזהיר. "אנו משדרים כלפי העולם שאנחנו כבר לא לחוצים, ויש מציאות כזאת של עצירה. עבדנו קשה כדי לקבע תודעתית את האמירה שחמאס שווה דאע"ש. עם דאע"ש אף אחד לא נשא ונתן. אנחנו לעומת זאת מגיעים לעסקה עם חמאס. זה חותר תחת הלגיטימציה של העמדה שלנו להשמדת חמאס ומחזיר להם את היוזמה". במילים אחרות, כל משא ומתן מול חמאס הוא בעיניך כישלון, אבל בסוף חמאס הוא שמחזיק בחטופינו. "העסקה עצמה היא תוצאה של שגיאה קודמת, והיא שבכלל עשינו משא ומתן עם קטאר. היינו צריכים לפתוח במערכה מדינית אגרסיבית נגד קטאר ולדרוש ממנה להתנער מחמאס או להפוך בעצמה ליעד וללחוץ על האמריקנים ללחוץ על קטאר, ולא עשינו זאת. ומתוך כך התגלגלנו למצב הנוכחי, שבמקום לשאוף להשמיד את אויבינו אנחנו נושאים ונותנים איתם כאילו הם שחקנים לגיטימיים". יש אלטרנטיבות? הרי הם אלה שמחזיקים בחטופים. אם אנחנו רוצים שהם ישובו, ברור שהשיח צריך להיות מול חמאס. "קודם כול, ברור שכולנו רוצים שהחטופים יחזרו הביתה. וברור שאין לי גם ולו טענה אחת כלפי משפחות החטופים. הם עושים הכול כדי להשיב את יקיריהם הביתה. ההנהגה, לעומת זאת, צריכה לקבל החלטות בעבור כל העם, גם אם הן קשות. לאמריקנים יש מדיניות מוצהרת זה עשרות שנים של סירוב לשלם דמי שחרור על בני ערובה, מסיבות ידועות, וראוי שישראל תחוקק חוק שאוסר על החלפת שבויים ביותר מראש מול מראש", הוא מציע. "במבצע אנטבה, ישראל שחררה את השבויים בכוח ולא באמצעות עסקה. עסקת ג'יבריל הייתה הפעם הראשונה, וזה הוליד אינתיפאדה, מה שיצר לנו את אוסלו. בעסקת שליט שחררנו את יחיא סינוואר, וזה הוביל במידה רבה לטבח של שמחת תורה. מי שנשחרר עכשיו הם לא אנשים תמימים. מדובר במחבלים שפשוט לא הצליחו לבצע את זממם ולרצוח יהודים. אנחנו משחררים את מי שעלולים להיות דור העתיד של הנהגת הטרור". החלטות אסטרטגיות של פעם בדור "הבעיה העיקרית של ישראל היא שהצבנו שתי מטרות־על שסותרות האחת את השנייה. מצד אחד הצבנו כמטרה ראשונה במעלה להחזיר את החטופים, ומצד שני הצבנו כמטרה ראשונה במעלה גם כן את השמדת חמאס. שתי המטרות האלה לא צועדות טוב ביחד, ולא יכול לצאת מהאירוע הזה משהו יותר מדי טוב", אומר ד"ר אלוף־משנה (מיל') חנן שי, מומחה לתורות לחימה וחוקר במכון משגב לביטחון לאומי ואסטרטגיה ציונית. הייתה בכלל אפשרות לקבל החלטה אחרת? "אני חושב שכולנו צריכים לומר ביושר שאנחנו לא מקנאים בהנהגה הישראלית שצריכה לקבל החלטות קשות כל כך. החלטות אסטרטגיות שמנהיגים מקבלים פעם בדור מתקבלות כאן בכל יום מחדש, ולעיתים שש פעמים ביום. זה מורכב מאוד. ברור שמבחינה צבאית טהורה מדובר בטעות מוחלטת, כזאת שמנוגדת לכל היגיון מלחמתי. יחד עם זאת, צריך לזכור שאנחנו באמת לא יודעים הכול ואנחנו לא חשופים לכל המידע שחברי הממשלה נחשפים אליו". מה הסיבה העיקרית שמדובר בטעות מבחינה צבאית טהורה? "אתה בעצם מאבד מומנטום. נפוליאון אמר פעם, ובצדק רב, שבשעת מלחמה אתה לא נותן הפוגה לא למנוצחים אבל גם לא למנצחים. ככה אתה מאבד מומנטום ומייצר זירה חדשה שבה לא בהכרח יש לך יתרון. זה משובש לחלוטין, אבל כל ההתנהלות שלנו משובשת עוד מהרגע הראשון". באיזה מובן? "ההחלטה שלא לתקוף את דרום הרצועה היא משהו שעד לרגע זה אני לא מצליח להבין. הרי אנחנו יודעים שחמאס ניזון דרך הגבול עם מצרים. אנחנו גם יודעים שלרוב עם פרוץ סבבים הוא מנסה להעביר את נכסיו האסטרטגיים, שבויים או מנהיגים, לדרום הרצועה במהירות האפשרית, כי שם כנראה קל לו יותר לפעול. ההחלטה שלנו להתחיל בצפון מאפשרת לו את כל זה, וכנראה את כל המהלכים האלה הוא מנהל מהדרום. במקום להתחיל מניתוק הרצועה מהגבול המצרי שלה, נכנסו דרך החלק הצפוני שלה. לכל הפחות היינו צריכים להיכנס לכל הזירות בו־זמנית, ובכך לחנוק את חמאס מהר יותר וחד יותר ולהביא הישגים משמעותיים הרבה יותר, אפילו בשלב הזה ובעסקה הזאת". בזיכרון ההיסטורי שלנו הפסקות האש הובילו בעיקר ליותר קורבנות. מה הסיכוי שהפעם נראה מצב שונה? "הפסקות אש תמיד עולות בחיי אדם ותמיד מאריכות את הלחימה. בסבירות גבוהה מאוד גם הפעם לא נראה תסריט שונה. מי שהצביעו בעד הצעד הזה חייבים לדעת שזה המחיר להחלטה. אגב, לא בטוח שיש לנו בכלל משהו אחר לעשות. בהחלט יכול להיות שזה צעד שהולכים אליו בלית ברירה". איך צריך לראות עסקה כזאת? ניצחון של חמאס, הישג לישראל כמו שמנסים לצייר, או משהו באמצע? "ודאי שמדובר במשהו באמצע. חמאס ספג מכות קשות מאוד. הוא לא היה מוכן לעסקה כזאת, עסקה שמבחינת אסירים הוא לא מקבל ממנה כלום, אלמלא המכות הקשות שספג. הוא איבד כמעט לגמרי שלושה גדודים מרכזיים שלו. הוא למעשה איבד כמעט לחלוטין כל אחיזה בצפון הרצועה. אבל גם לא מדובר בהישג ישראלי מוחלט, כי יכולנו להיות במקום טוב יותר", הוא מדגיש. "מה שברור זה שההתחייבות של ראש הממשלה, שגם את דרום הרצועה ישראל תכבוש ותנקה, לא יכולה להישאר בהבטחה בלבד. זה חייב לצאת אל הפועל". בישראל חוששים שבדיוק כמו בימי צוק איתן, אז לא פחות מ־15 ניסיונות הפסקת אש הופרו בשיטתיות על ידי חמאס, כך יקרה גם הפעם. המחיר שישראל שילמה אז מלווה אותה עד היום, כאשר רב־סרן בניה שראל, סגן הדר גולדין וסמל־ראשון ליאל גדעוני נהרגו במתקפת חמאס, וגופתו של גולדין אף נחטפה ומוחזקת עד היום בשבי חמאס, לצד גופתו של אורון שאול ושני האזרחים הישראלים אברה מנגיסטו והישאם א־סייד. בצה"ל התחייבו כי הם יודעים להגן על הכוחות כדי שתרחיש כזה לא יחזור על עצמו, אבל לכולם ברור שימי ההפוגה יהיו מלווים במתח בלתי פוסק בחזית, לצד לוחמה פסיכולוגית חריפה מצד חמאס בעורף הישראלי. ***