1. תצלומיהם של הגיבורים, חיילי צה"ל שמסרו נפשם במלחמת המצווה להצלת העם והארץ מידי הצר הצורר, מייצרים בעולם החרדי מבוכה רבה. איך מתייחסים אליהם? כאל קדושי עליון? או כאל פועלי הזבל הסודאנים והפלשתינים שבתחתית הסולם החברתי? שאלה מרכזית זו קורעת את הציבור החרדי - והעיר שושן נבוכה. תתפלאו, אבל בציבור החרדי קיימות התייחסויות ממש הפוכות למסירות הנפש של חיילינו. מן הצד האחד, רבים משבחים ומהללים ומעלים על נס את גבורתם ומסירות נפשם של 'הלוחמים את מלחמות ה' בגיבורים'; ומאידך גיסא, יש שממציאים 'השקופע' כוזבת, האומרת שאין שום מקום להערכת גבורתם ומסירותם של הלוחמים, ובסך הכל יש להשוותם – אבוי! – לפועלי הזבל. 2. ההשוואה הנואלת, המרושעת והאכזרית הזו, לא יצאה מפי קנאי קיצוני של נטורי קרתא. ההשוואה המתנשאת והיהירה זו נאמרה ברוב עם, מפי מי שנחשב למיינסטרים חרדי – לא קנאי ולא פנאטי. זה באמת מה שהם חושבים על המוסרים נפשם והם בגדר הרוגי מלכות שאין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם?? זוהי באמת 'דעס תיירה' (דעת תורה)?? דברי הפלצות המשווים את הלוחמים והנופלים ל'אוספי הזבל' שבתחתית של התחתית של החברה, נאמרו מפי יהודי נשוא פנים, שזקנו סבוך ופיאותיו מרשימות, בעל השפעה ברחוב החרדי. מדובר ב'ראש ישיבע' בירושלים ורב קהילה - לא פחות! - שפולט מפיו המלוכלך קיא צואה, ואין הוא מבחין בין טוב לרע. על שכמותו כבר אמר הנביא: "הוי האומרים... לטוב רע, שמים אור לחושך... ומתוק למר"; וחז"ל הוסיפו לגבי תלמיד חכם שאין בו דעת, שנבילה טובה הימנו; והרחיבו, שאם אין דעת – הבדלה מניין?!. 3. ושוב, אין מדובר בפרחח מן השבאבניקעס, מחבורת אינשי דלא מעלי. מדובר באדם נשוא פנים בעדתו, שהוזמן בשבוע שעבר לשיחה בישיבת מיר בירושלים. מול המצלמות שתיעדו את החרפות שהשמיע, הוא נשאל "מהו היחס הנכון כלפי הצבא והחיילים בשדה הקרב, מצד הכרת הטוב? מצד ההשתדלות? איך להתייחס?" ותגובת הרב הנ"ל היתה צינית, יהירה, מתנשאת ומזלזלת, גסת רוח, שהוכיחה שלא כל תלמיד חכם הוא באמת חכם: "ואני רוצה לשאול", נעץ הרב עיניים יוקדות בתלמידים, "מה היחס הנכון מצד הכרת הטוב וההשתדלות לאלה שאוספים את הזבל כל בוקר? מה היחס הנכון כלפיהם? זו אותה שאלה בדיוק". אלה המלים האוויליות – לא נגענו! - שהשמיע האיש שאינו מבדיל בין ימינו לשמאלו. ובתשובה לשאלה לגבי הנשיאה בעול עם הנפגעים, המשיך באיוולתו להשמיע דברי רשע ואכזריות, מתובלי שנאת ישראל מזוככת: "מה הם קשורים אלינו? אין שום קשר אלינו... כשמישהו נהרג בתאונת דרכים, אתה מרגיש שאח שלך נהרג? לא. אז למה פתאום כאן כן?... זה סיפורי סבתא. לא אחים ושום דבר לא. סתם דמיונות". ככה זה כשנשמתך שטופת שנאה לאחיך בני אברהם, יצק ויעקב, רק מפני שאינם דומים לך. הלו מורנו הרב, אתה מדברר את החמאס??? והתוצאה – השבוע הותקפו 3 פעמים חיילי צה"ל בחוצות בני ברק. על האחד הטילו מים רותחים ועל שניים השליכו חפצים מעופפים. לא היה ראוי, לשם שינוי, לשלוח את האוייב-מבית, משרתי החמאס, לעזה? 4. ומנגד, ממש בקוטב השני, נמצאים 'ראשי ישיבע' אחרים, שחושבים ממש הפוך. אחד מהם הוא רבי שאול אלתר, לשעבר ראש ישיבת 'שפת אמת' של חצר גוּר, וכיום ראש קהילת פני מנחם. להפתעתו פנה אליו הרב שלמה רענן, מייסד ומנכ"ל מוסדות איילת השחר, הפועל להקמת בתי כנסת ושיעורי תורה בהתיישבות העובדת, וסיפר שפצוע קשה מן הקיבוץ הדתי-חילוני כרם שלום בעוטף עזה, עמיחי שיינדלר, שאיבד את שתי ידיו במיתקפת ה-7 באוקטובר, השמיע כשהתעורר מעירפולו שתי מישאלות: להניח תפילין של רבינו תם, ולהיפגש עם רבי שאול. הראש ישיבה, שמעולם לא היתה לו היכרות עם הפצוע, נעתר מיד. הוא הגיע לבית החולים השיקומי שיבא עם ספר תהילים ושקית קטיפה שבה נשמר זוג תפילין דר"ת, אשר שימשו את סבו האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר, בעל ה'אמרי אמת'. בנו האדמו"ר רבי פנחס מנחם, בעל ה'פני מנחם', ייחס להן קדושה עצומה, עד כי לא העז להניחם אלא פעמיים בשנה. "אני", סיפר רבי שאול, "לא מעז להניחם כלל. אינני ראוי. אבל ר' עמיחי ראוי בהחלט". רבי שאול נרעש כששמע, שעמיחי ביקש מהפיזיותרפיסטים, לאמן אותו להדליק בידיו הקטועות נרות חנוכה. רבי שאול: "מצווה לפרסם שזה מה שמדאיג יהודי שאיבד ידיו וכולו אמונה. 'וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה' – מאיש כזה צריך ללמוד אמונה". לאחר שהעניק לעמיחי ספר תהילים שבשערו כתב הקדשה 'לאות ידידות', פנה רבי שאול לבקר את שאר פצועי צה"ל במחלקה. אצל כל אחד מהם השמיע בחום אבהי דברי עידוד מרנינים. רבים מהפצועים, ובהם קצינים בכירים, ביקשו ברכה שיזכו לשוב ולהילחם נגד האוייב החמאסי, ורבי שאול נענה בשמחה: "מצווה גדולה מאוד להציל את ישראל מיד צר". 5. אהדה חמה לא פחות ללוחמי צה"ל בעזה, השמיע המשגיח הרוחני (שזה כמעט ראש ישיבה), של ישיבת 'אור ישראל' הליטאית בפתח תקווה. בשיחת חיזוק לרגל המצב אמר רבי יצחק פנחס גולדווסר: "צריך להכיר טובה לכל מי שנלחם עבורנו... אנחנו חייבים הכרת הטוב לחיילים שמסכנים את החיים שלהם... כל הדיבורים האלו שהם הולכים מרצון למלחמה, ושהם חייבים ללכת למלחמה, ושהם לא חושבים עלינו, זה דיבורי סרק והבל", זעק המשגיח. "חיילים בשעה כזו חושבים על כולנו, לא רק על עצמם, יש הרבה שמתנדבים, שלא לדבר על הדתיים לאומיים, שזה לא ייאמן האכפתיות שלהם... המצב הוא שאנו לא מכירים טובה לאנשים שנלחמים עבורנו... איך אפשר להיות כפויי טובה? אנחנו לא מרגישים את זה, כי פיטמו אותנו ואמרו שאנחנו ואנחנו ואנחנו"... עיני הבחורים נפערו בתדהמה. הלסתות נשמטו מחמת גודל ההפתעה. ואז הטיל המשגיח 'פצצה': "אם זה יישמע לכם ציוני, אז תדעו שיש שיחה מפי רבי דוד פוברסקי (ראש ישיבת פוניבז' במשך יותר מיובל שנים), שאמר לבחורים בעת מלחמה: אתם סומכים על הקב"ה? אם הייתם סומכים על הקב"ה הייתם רועדים מפחד. אתם סומכים על החיילים! ואם אתם סומכים על החיילים, איך אתם לא מתפללים עליהם? לא אכפת לכם מהשלום שלהם? הרי זה מיניה וביה?!". 6. הפעם אי אפשר לומר, אלו ואלו דברי אלוקים חיים. הפעם אפשר בהחלט להבחין בחוש מהי דעת תורת אמת, ומהי דעת תורה כוזבת... (באדיבות שבועון 'מצב הרוח')
