אנו שלוש פעמים ביום מתפללים על אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה. כשמתפללים בפני בורא עולם מתאים לצעוק לבקש שהיום יחזרו השבויים בשלום לחיק משפחותיהם. אולם כשלא מדובר אל מול הקב"ה צריך להזהר כיצד לבקש וכמה לדחוק את השעה. מול הקב"ה דוד המלך אומר "כי אבי ואימי עזבוני". אולם מול הגויים הוא אומר: "ממי אפחד ה מעוז חיי". דוד המלך בקינתו על שאול ויהונתן לא מתחיל עם תאור הצער והחלל שנוצר בסילוקם. הוא ראשית דואג שהמאמץ המלחמתי ימשיך ללא הפסקה. "ללמד בני יהודה קשת...." עוד מבקש דוד המלך מבנות ישראל: אל תגידו בגת...." ח"ו לא לאפשר לאובים המרים שלנו לראות את חולשתנו ואת רגישותנו. הדילמות סביב המאמץ להחזרת השבויים מעורר סערה בנפש הלאומית. בהספד בהלווית עמיחי הי"ד קיוויתי שלא יכנסו כלל למו"מ עם החמאסניקים. את החמאס צריך להכניע ושהם יתחננו להחזיר לנו את השבויים. פחות מכך זה לא מספק. קשה היה לי לשמוע את הקמפיין הרגשי ללא גבולות עם הצעקה "עכשיו עכשיו". אנו מאמינים שכל מי שלב יהודי בקרבו אינו נח כל עוד יש שבוי אחד בשבי המחבלים. זה גם כולל את מנהיגנו. אולם כשבאים להחליט אי אפשר שהרגש ישתלט על המחשבה. בדרך כלל כשמחליטים החלטה רגשית מפסידים. צריך להחליט בקור רוח. אם עסקה עלולה לגרום לנו להחליש את היכולת שלנו להילחם ולהכניע את אויבנו קשה לומר שהדם של השבויים סמוק יותר מהדם שעלול להישפך מחולשת המלחמה. להיחלש במלחמה זה לא רק חשבון פרטי של נופלים אלא חשבון לאומי. ככל שמלחמתנו עתה תהיה נחושה יותר כך נחסוך במלחמות נוספות. אנו נלחמים מלחמה כנגד הרבה מלחמות נוספות. אנו לא יודעים את כל שיקולי מנהיגנו. אין לנו את כל הנתונים. כל גופי הביטחון מלווים את ההנהגה. אולי יש יתרונות ביטחוניים ותחבולה צבאית בהפוגה. אולם כפי שכתבנו בשבת שעברה שהדבר הגרוע ביותר לפגוע באחדות הלאומית. אין לנו דרך אחרת, אין לנו עם אחר. מותר להשמיע את דעתנו. אסור לייצר אוירה של פלגנות והאשמות. אני מציע שלאחר שמתקבלת החלטה על ידי מנהיגנו להמשיך לחזק אותם ולעודד את המשך עמידתנו בנחישות בהמשך. גם אם הרגש השתלט על ההיגיון נתפלל לקב"ה שיזכור שזה לא נובע מרוע אלא מלב רחמן שאין לו מספיק את מידת הגבורה. הפנים הוא מתוקן. הכלים המעשים אולי פחות. הקב"ה ידון אותנו לפי הפנים שבליבנו וירחם עלינו שלא נכשל ולא נכלם.
