עשרים שנה לקרב בסמטת הגבורה, לאירוע הנורא ההוא בו התגלתה לראשונה לעין כל גבורתו של אליהו ליבמן, אז קב"ט הישוב היהודי בחברון, שנכנס שוב ושוב אל סמטת המוות כדי לחלץ ולהציל פצועים. "חברה, תקשיבו טוב" – אמר אליהו לחיילים ולחברי כיתות הכוננות שעמדו מחוץ לסמטה, כשגופות חבריהם שכבר חולצו על ידו מוטלות לרגליהם – "יש כרגע הפוגה בירי. יש בפנים עוד ארבעה נפגעים, אני צריך ארבעה מתנדבים שמוכנים להיכנס אותי עוד פעם אחת פנימה". את הרגע שלאחר הדברים האלה תיאר אז אליהו כ"דממת מוות", והוסיף: "אנשים הבינו שהם מתבקשים להתנדב למשהו שהסיכוי לצאת ממנו לא גבוה... שיש כאן רגע שבו צריך לאזור אומץ". כשנשאל אז אליהו (ע"י קלמן ליבסקינד שראיין אותו) מדוע סיכן את חייו וחיי ארבע לוחמים נוספים, אמר: "מה שהיה לי בראש באותם רגעים זה מדחת יוסף. הידיעה שצריך להגיע כמה שיותר מהר לפצועים שאולי מדממים שם למוות, בכל מחיר. שזה דבר שצריך ללכת עליו גם במחיר של למסור את הנפש". אליהו וחבריו הגיבורים פינו אז מסמטת המוות תשעה הרוגים ושני פצועים קשה, במסירות נפש שלא תתואר, בידיעה ברורה שהם עלולים לשלם על כך בחייהם. הפצועים קשה החלימו, וחיים מאז עשרים שנים מלאות טוב, אהבה, וחסד. ההרוגים – ובהם גם אל"מ דרור ויינברג, ומפקד כתת הכוננות של קרית ארבע יצחק בואניש, הובאו לקבר ישראל. מיהו אותו מדחת יוסף, שסיפורו ניצב לנגד עיניו של אליהו כשהחליט לסכן את חייו ולהיכנס שוב אל התופת כדי לחלץ "פצועים שאולי מדממים שם למוות, בכל מחיר"? למבוגרים שבינינו צרוב סיפורו ככתם נורא בתולדות צה"ל ומדינת ישראל, לצעירים שבינינו אציין כי מדחת יוסף, לוחם משמר הגבול מהעדה הדרוזית, נפצע מירי מתקפת שוטרי/ מחבלי הרשות הפלסטינית על קבר יוסף, ומת מפצעיו לאחר שמפקדי צה"ל החליטו שלא לשבור את הכלים מול הרשות הפלסטינית (שכן שברה את הכלים מולנו), ולא לשלוח כח ישראלי לחלץ אותו. הם העדיפו להפקיד את החילוץ בידי ג'יבריל רג'וב, מפקד "כח החילוץ הפלסטיני", שבאופן מפתיע לא הגיע ולא הציל את הפצוע. הפקרתו של מדחת יוסף שברה את הכלל הצה"לי הבסיסי לפיו לא מפקירים פצועים בשטח, ונצרבה בתודעה כפשיטת רגל ערכית, אותה היה אליהו ליבמן נחוש לתקן. עשרים שנה חלפו, אליהו הוא אותו גיבור ודמות מופת, ועכשיו אולי אפילו יותר. בקרב בסמטת הגבורה הוא סיכן את חייו-שלו, היום כאבא לאליקים שלמה השבוי בעזה, הגבורה ומסירות-הנפש קשות אף יותר. דמותו ודבריו הנכוחים ונחישותו מאירים לנו את הדרך, משמשים מצפן ערכי שמורה למדינת ישראל את דרך הישר ומונע אותה מהידרדרות איומה. אליהו מן הסתם מאוכזב עכשיו ממני, משום שהוא מצפה שבנו ויתר החטופים יחולצו מהשבי אך ורק תוך הכרעה מוחלטת של חמאס, ואילו אני הצבעתי, אחרי לבטים רבים (ועל בסיס תמונת-מצב עכשווית של המערכה לפרטי-פרטיה), בעד שלב-ביניים במערכה, שלב שכולל הצלת עשרות ילדים ותינוקות ונשים, ילדינו, אחינו ואחיותינו של כולנו, מסכנת חיים יום-יומית ומסיוט מתמשך (שאני לא רוצה בכלל להעלות את פרטיו על המקלדת), במחיר שלא-קל לנו לשלם, ועם זאת מחיר שחמאס מעולם לא הורגל, תכנן או דמיין. חמאס הסכים למחיר הזה רק בזכות הישגי-הביניים של החיילים, הישגים מרשימים מאד שגם אותם הוא לא דמיין. החיילים, הם שעמדו לנגד עיני ועינינו בעת קבלת ההחלטה. החיילים ומסירותם, נחישותם, דבקותם במטרה. החיילים וה"דרייב" הציוני שלהם שמושך את כולנו קדימה, וימשיך למשוך. החיילים שהם כולם תלמידיו של אליהו הגיבור, תלמידי המסירות והנחישות שלו. החיילים והאחווה-האחדות הגדולה שלהם, שמבטאת גם את האחווה והאחדות בעם כולו, אחדות להשגת מטרות המלחמה כולן: גם השמדת חמאס, גם הסרת כל איום מעזה על ישראל, גם שחרור החטופים והשבתם הביתה. עבור כל המטרות הצודקות האלה לוחמים חיילינו, מלחמה של "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" פשוטו כמשמעו, ככל משמעויותיו, במסירות שאין כדוגמתה, מתוך הבנה שמדובר במטרות קריטיות לחיי מדינת ישראל. "כשנפגשנו בפעם האחרונה היית קצת מבואס שאתה בצבא ולא יכול לחזור לישיבה" – דיבר אתמול בגעגוע האב השכול עוזי רוזנצווייג אל בנו סמ"ר איתן דב שזה עתה נטמן באדמת גוש עציון – "אמרתי לך שאתה חלק מכתיבות ההיסטוריה של עם ישראל" – המשיך עוזי וסיפר – "ישר אמרת לי: אני יודע, ואני רוצה להיות חלק מכל זה"... כאלה הם החיילים שלנו, שמושכים אחריהם עם שלם אל מלחמת-חייו, לעיתים גם במחיר חייהם שלהם - לחיילים האלה אנחנו חייבים תודה עצומה, ואנחנו חייבים לממש את הישגי-הביניים שהם הביאו לנו, כדי לאפשר להם להמשיך קדימה עד הניצחון. ובזה אנחנו ניבחן, כולנו, כל השרים שהצביעו בעד שלב-הביניים הזה, בעד הפוגת-הביניים הזו על מחיריה הלא-קלים: בשאלה אם מיד לאחריה תימשך המלחמה בעזה ביתר עוז, עד רדתה. שלב-ביניים - כן, הפסקת המלחמה - בשום אופן לא. לא בשביל זה נלחמו חיילינו, לא בשביל זה מסרו את נפשם. איך אני יודעת? מהפגישות עם הוריהם, ועם אלמנותיהם, של הנופלים. כולם-כולם מבקשים בקשה אחת משותפת: להמשיך עד הניצחון. את זה דרשנו להבטיח, הן בהחלטת הממשלה, הן בשיחות עם כל מובילי המערכה כולם, בדרג המדיני והמבצעי גם יחד. על בסיס זה בחרנו להצביע "בעד", ובזה אנחנו ניבחן. לא בחרנו בעסקה הזו. לא יכולה להיות עסקה טובה עם חמאס, משום שעם חמאס צריך לדבר דרך הכוונות, לא דרך עסקאות. העסקה היא לעת הזאת הרע במיעוטו, אבל בנסיבות הקיימות היא גם שלב-ביניים בו אנו קוטפים את אחת המטרות למענן נלחמו ומסרו נפשם בגבורה חיילינו, שלב הכרחי ונדרש בהתקדמות להשגת המטרה הגדולה במלואה: הכרעה מוחלטת של החמאס, השמדתו המוחלטת, הסרת כל איום מרצועת עזה על מדינת ישראל, וגם השבת החטופים כולם. את המילים "ויאמר יעקב לאחיו" המופיעות לקראת סוף הפרשה שלנו, מפרש רש"י: "לאחיו – הם בניו, שהיו לו אחים, ניגשים אליו לצרה ולמלחמה". יעקב אבינו לא זכה לאחים, מלבד עשו שקיבל החלטה נחושה להרוג אותו, אבל בניו, ילדיו, היו לו לאחים, הם שהעניקו לו את האחווה שלא זכה לה בילדותו, אחווה שיש בכוחה להציל מצרה, ולצאת למלחמה. אין ספק שכולנו מתבוננים היום בהתפעלות בבנינו שהיו לנו כאחים, מלאים אחווה, מלאים רוח לחימה, מוכנים להקריב עצמם כדי לגאול אותנו ואת חטופינו, אחינו ואחיותינו, מצרה. ואי אפשר לסיים בלי לציין גם את שמה השני של שבת ויצא, הלא היא "שבת הארגון" של בני עקיבא, תנועה אדירה של בנים שכולם אחים, תנועה שגידלה וחינכה חלק ניכר מהאחים שלוחמים היום בחזית, ברוח התנועה שעל ערכיה גדלו. "יד אחים לכם שלוחה" חיילינו האהובים!
