עם איתמר מרכוס, מנהל 'מבט לתקשורת הפלשתינית', שוחחנו על אופן הסיקור של עסקאות החטופים ובכלל את אירועי המלחמה ברצועת עזה ברשות הפלשתינית, ולדבריו מדובר בתמיכה גורפת וכמעט אחידה של תושבי הרש"פ במעשי הטבח והרצח שביצעו מחבלי החמאס.
על אופן הסיקור אומר מרכוס כי קיימים שני היבטים של סיקור ואלה שונים בתכלית, זה של החמאס והמזוהים איתו וזה של הרש"פ. בעוד בחמאס מציגים את החגיגות עם שחרורם של המחבלים, את דגלי חמאס ודגלי אש"ף המתנופפים בחגיגות קבלת הפנים, את הצעקות שסינוואר מקיים את הבטחתו להשיב את האסירים, הרי שברש"פ המציאות מסובכת יותר.
ברש"פ, אומר מרכוס, חייבים מצד אחד להביע שמחה על עצם שחרור המחבלים, אך מנגד מדובר במתחרה הגדול שלהם, ארגון החמאס, ומשום כך לא ניתן להביע שמחה על מעשה שעשו אנשי חמאס. מכיוון שכך מתמקדים הדיווחים בהגעת המחבלים לבתיהם, מסקרים את שמחת המשפחות בבתים פנימה, מראיינים את בני המשפחה, אך את החגיגות מותירים מחוץ לסיקור התקשורתי.
החגיגות שמתרחשות ברחובות הערים הגדולות ביהודה ושומרון מועלמות מהסיקור התקשורתי הרשמי של הרש"פ, רק משום שהדבר מתפרש כתמיכה ביריב הפוליטי, החמאס.
על הפרשנות הניתנת לעסקאות השחרור בחמאס, אומר מרכוס כי חמאס מתאר את הדברים כהוכחה להצלחתו של הארגון שעלה בידו להכריח את ישראל לעשות את שלא הייתה עושה מעצמה, את שחרור המחבלים, ובכך למעשה יש הוכחה שחמאס חזק יותר מישראל. בדיווחים הללו אין התמקדות בהרס הרצועה בידי כוחות צה"ל. מנגד בשידורי הרש"פ ההתמקדות היא דווקא בהרס ובהגדרתה של ישראל כאויב האנושות המבצעת פשע מלחמה.
מרכוס מציין את ניסיונות הרש"פ לבלום בימים הראשונים את החגיגות וההפגנות שהתקיימו בתחומה על ידי תומכי חמאס גלויים שחגגו את הטבח והרצח, ובאחד המקרים הרגו כוחות הרש"פ מפגין, מה שהגביר את השנאה לרש"פ ככזו הרוצחת מפגיני חמאס. בעקבות האירוע הייתה הרש"פ צריכה להתנצל ולהבטיח שיועמד לדין מי שעשה זאת. כך או כך חגיגות שכאלה היוו עבורה הרש"פ "מבוכה גדולה מאוד מאחר ולא פחות מ-98 אחוזים מהפלשתינים אמרו שהם גאים במה שקרה".
נתון מדהים זה של תמיכת 98 אחוזים מתושבי יהודה שומרון ועזה במעשי הטבח מגיע כחודש לאחר האירועים, כלומר לאחר שהמראות נצפו, כולל מראות מזוויעים שלא נחשפו בישראל. למרות זאת מביעים שם גאווה על המעשים.
מרכוס מציין בדבריו כי בסקר שבחן את תמיכת הפלשתינים במעשים עלה כי 75 אחוזים תומכים וכ-15 התנגדו. הפער בין הנתונים נובע מכך שאותם שהשיבו שאינם תומכים אמרו זאת לאחר שראו את ההרס והבינו שהמעשה שנעשה הוביל לסבל ומשום כך לא כדאי היה לבצע את הטבח, אבל לא היה בעמדתם כדי להביע התנגדות עקרונית לטבח ולרצח.
"אנחנו חייבים להבין עם מי יש לנו עסק", אומר מרכוס. "מי שטוען שחמאס בעזה הוא הקיצוני זה לא נכון. תושבים ברש"פ מקבלים חינוך שמוביל לשנאה דתית כלפינו ולאמונה שחובה להרוג אותנו", הוא אומר וקורא לכל קובעי המדיניות הישראלית להכיר את המציאות נכוחה. "הפן הלאומי הפלשתיני פחות חשוב מהפן הדתי האיסלאמי. הם קודם כל מוסלמים במשך דורות. כשאנשי הדת של הרש"פ מציגים את המלחמה בישראל כמלחמה קיומית נגד ישראל שהוקמה על אדמת וואקף ושצריך להשמיד את היהודים כדי להביא לגאולת העולם, כשהם שומעים את זה אין להם בחירה שלא לשנוא אותנו. הם הדוקים מבחינה דתית וסבורים שאם הם לא יקבלו זה המשמעות היא הפרה של האיסלאם מה שיביא לעונשים בגיהנום".
לטעמו של מרכוס המענה היחיד שיכול לשנות את המציאות הוא פרשנות דתית פלשתינית שונה לחלוטין של הקוראן, מה שקיים אך לא בעוצמה הנדרשת. על פי פרשנות זו ניתן לראות בציונות ובשיבת ישראל לארץ ישראל הגשמת חזון הקוראן, אך כל עוד הדבר אינו קורה אין לפלשתיני בחירה תודעתית לקבל את קיומה של ישראל כמציאות שאין להילחם בה.
