לפני 12 שנה וחצי כתבתי את הדברים הבאים בתוך מאמר:
שיחות אישיות רבות היו לי עם יצחק רבין ז"ל כשר ביטחון וכראש ממשלה. אחת הסיבות לקשר הזה – כמעט שלא היה לנו ויכוח על עובדות ועל הערכת המצב המדינית-אסטרטגית. שלחתי אליו ניתוחים שלי מעת לעת – כמעט תמיד אמר (או כתב) לי אחר כך: 'מסכים עם הניתוח. לא עם המסקנות'. כך ניתן לנהל גם ויכוח נוקב, על בסיס משותף.
בנושא אחד בלבד, היינו חלוקים על עובדות יסוד – בדבר הפער והפיצול בין התנועות 'פתח' ו-'חמאס'. רבין היה משוכנע, שתהום ביניהן.
הבאתי לרבין כתובת קיר שצילמנו על הדרך בין רמאללה לירושלים, ובה נכתב (בערבית): 'פתח ואל-חמאס, יחד עד הניצחון'. לקראת הכניסה ללשכת ראש הממשלה פגשתי בחדר ההמתנה את ראש אמ"ן דאז, ולבקשתו הראיתי לו את התמונות. הוא אמר לי: ביחס למטרה האסטרטגית אתה צודק. אין הבדל ממשי ביניהם.
רבין לא השתכנע.
הבנתי מיד, שיש פערים בתוך מערכת הביטחון, בין הגורמים היועצים לראש הממשלה.
מדיניות ישראל הושתתה במשך שנים על המחשבה, שאפשר לבנות הסדר יציב, על בסיס הפילוג בתוך הפלסטינים. גם ניצחון חמאס בבחירות, וגם השתלטותו על עזה, לא הזיזו בקרב מנהיגינו את הקונספציה השגויה מיסודה. גם אם עוד יפרצו עימותים בין הפלגים הפלסטיניים – לאורך זמן, המכנה המשותף הרדיקלי, השולל אותנו מן היסוד, הוא שיקבע.
גם בתקופת המנדט הבריטי כוחו של המוּפתי גבר על כל הקולות 'המתונים' יותר – גם בעזה וגם בג'נין, ואף בפרלמנט הפלסטיני ברמאללה גובר כוחו של חמאס – אבל בפַתח וברש"פ שוררות אותן השקפות, וכל ההבדלים הם טקטיקה פוליטית בלבד – הרש"פ תומכת ומחזקת את משפחות הרוצחים בהערצה עמוקה.
מי שעדיין מתקשה להאמין, מוזמן לקרוא את האמנה הפלסטינית, שגם הרש"פ מחויבת לה ומחנכת עליה את הדור הצעיר. מי שחושב אחרת בציבור הפלסטיני לא מעז להרים קול!
***
לפני כעשר שנים הוספתי וכתבתי את הדברים הבאים:
'הכיבוש הישראלי' - פעמים אחדות שאלתי פלסטינים הגונים ומשכילים, שאינם קשורים לטרור כלל: מתי התחיל 'הכיבוש הישראלי'? – ללא יוצא מן הכלל אמרו לי – ב-1948!
יש פלסטינים וישראלים (עמהם לא שוחחתי), שמתחילים את 'הכיבוש' מהצהרת בלפור, ואף מראשית הציונות. אין פלסטינים שמתחילים את 'הכיבוש' ב-1967, ולכן, גם 'גבולות 67' לא ישימו קץ ל'כיבוש'. כל מדינת ישראל היא 'כיבוש', בעיניהם.
רק בדמיונם של ישראלים ושל אירופאים ואמריקנים, מזוהה 'הכיבוש' עם 'ההתנחלויות' ועם קווי 67.
'השלום'
בתרבות היהודית התקבעה התפיסה של שלום והשלמה במובן של פשרה, ויש גם צדק של פשרה – "צדק צדק תרדֹף" [למה פעמיים המילה 'צדק'?] – "אחד לדין, ואחד לפשרה" (מסכת סנהדרין דף ל"ב).
בתרבות הערבית, וכמובן בתרבות הפלסטינית אין 'שלום' של פשרה אלא רק 'השבת הזכויות הצודקות'; פשרה איננה יכולה להיחשב בעיניהם כ'שלום' – לכל היותר יש השבת זכויות חלקית, שפירושה בעיניהם 'תוכנית שלבים'.
ביטחון מול טרור
בעולם המושגים הישראלי ועל פי מגילת העצמאות, יש לנו זכויות צודקות בארץ אבותינו, ושיבת ציון היא חזון התנ"ך, "ספר הספרים הנצחי" שמתגשם לעינינו. ההיסטוריה גם הוכיחה 'נגד השמש', שאין לעם היהודי שום מקום בעולם למימוש זכויותיו, רק בארץ הזאת. ממילא, יש לנו זכות צודקת להגן על קיומנו כעם בארץ הזאת.
בעולם המושגים הפלסטיני, טרור נגד נשים וילדים הוא שיטת מלחמה צודקת של 'חסרי כוח' שארצם נכבשה ונגזלה ב'פשעי הכיבוש' הציוני, הלוא הוא עצם קיומנו כעם וכמדינה בארץ הזאת; לכן, רוצחים ומחבלים שנשפטו על ידינו, בעיניהם, אינם אלא לוחמים שבויים ששוחררו, או שעתידים להשתחרר ב'הסכם'.
לכן, אין שום נקודת מפגש אמיתית בין שתי התרבויות, ואין שום סיכוי להפסקת הטרור הפלסטיני, כל עוד יהיו ארגונים פלסטיניים, הרואים ב'כיבוש הישראלי', שהתחיל ב-1948 (לכל המאוחר), 'פשע של נישול, גירוש וגזל'. החמאס וארגוני ההתנגדות מודיעים במפורש, שלא יקבלו שום הסכם, שיחתמו עליו בשם הרשות הפלסטינית, וכבר ראינו בעזה מה צפוי כאשר ישתלט החמאס על הרשות גם ברמאללה. מי שאומר שאז ניכנס שוב, מוזמן להיכנס לעזה.
***
אני קורא שוב ושוב דברים אלו שכתבתי אז, והעיניים דומעות – הנה לוחמי צה"ל שוב בעזה, וגם נכדים שלי לוחמים שם, וכולנו מתפללים לישועת ה' ולשמירת לוחמינו המופלאים במלחמת העצמאות השמינית שפרצה בשמיני עצרת!
אך פרצה המלחמה וכבר מדברים על 'היום שאחרי', וחוזרים הקולות על 'הפערים' בין חמאס לרש"פ, על 'רש"פ מחודשת' שתשקם 'עזה מפורזת', ועל הסכנה הגדולה הדמוגרפית במדינה אחת מהים עד לירדן, שבה ידרשו כל הפלסטינים זכויות אזרח מלאות.
אין דבר כזה 'מדינה מפורזת'! בכל 'איזור מפורז' פלסטיני ישתלטו חמאס ודומיו, במוקדם או במאוחר.
האשליה הנוראה של שלטון פלסטיני 'אוטונומי' הביאה להתנתקות מעזה, שהובילה להשתלטות חמאס, והורידה על ראשינו את האסון ביום השמיני-עצרת. האם באמת אין שום סיכוי להתפקחות אצל תומכי אוסלו וההתנתקות, ובקרב גורמי הביטחון?
מיד אני שומע את הקולות: 'אז מה אתה מציע? מלחמה לנצח?'
***
הנה עוד קטעים ממה שכתבתי לפני עשר שנים:
'שתי מדינות לשני עמים'
הפלסטינים בעמאן, א-סלט ואירביד, והפלסטינים בשכם, ברמאללה ובג'נין, הם אותו עם – יש להם הנהגות שונות, ואנו מעדיפים מתוך ניסיון רב שנים, את ההנהגה המלכותית ההאשמית, אבל (כדבריו הידועים של יגאל אלון) בארץ ישראל ההיסטורית יש שתי מדינות, ואין שלושה עמים! רוב הפלסטינים הם אזרחי ירדן, ורוב מוחלט של אזרחי ירדן הם פלסטינים!
ירדן והרשות הפלסטינית באזורי A ו-B הם אותו עם, והם חייבים ליצור ביניהם קונפדרציה, מבלי לגרש שום אדם מביתו.
'מדינה יהודית בארץ ישראל'
אם תספח ישראל את אזורי C לא ייפגע כלל הרוב היהודי במדינה היהודית, ולא ישתנה המעמד האזרחי הפלסטיני באזורי A ו-B. הדרישות האמריקניות נוגעות לרצף טריטוריאלי פלסטיני, ולא למעמד האזרחי שלהם, שמוסדר ברשות הפלסטינית.
**
האמריקנים וגם ישראלים רבים מסרבים להבין: רצף טריטוריאלי פלסטיני, במיוחד בין עזה לחברון, ובין חברון לשכם-ג'נין הוא מתכון בטוח למלחמה נוראה ואיומה פי כמה מזו הנוכחית, חס ושלום.
ושוב אני שומע את הקולות השואלים – 'אם כך, אין שום תקווה לשלום'!?
יש ויש, אני עונה: אני מאמין באמונה שלמה בשלום שיבוא.