כשגלעד שליט נפל בשבי, אחד השירים שליוו את המאבק הציבורי לשחרורו היה השיר "יותר מזה אנחנו לא צריכים" של הזמר שלמה ארצי.

"בהופעות רבות הקדיש שלמה ארצי את השיר לגלעד ומשפחתו, השקופית "תן שיחזור שוב לביתו" עיטרה את המסכים וזכורה במיוחד הופעה ב־5.10.2010, עם התזמורת הפילהרמונית בפארק אשכול, הסמוך לגבול רצועת עזה, עת שר שלמה ארצי את השיר כדי שגלעד ישמע וישמעו שוביו". (מתוך האתר של עופר גביש, "אירועי זמר").

השבוע הזה, כאשר כלי התקשורת התגייסו לעסוק ללא הרף בסוגיית שחרור החטופים והשבויים, והתמונות המרגשות של נשותינו וילדינו שבים לגבולם לא הותירו עין יבשה, הרהרתי במחיר שהשחרור ההוא, לפני 13 שנה, הביא עלינו. מועד ההופעה ההיא בפארק אשכול לפני 14 שנים, חל כמעט בדיוק במועד שבו אירע הטבח הנורא, שתכנן והוביל מי ששוחרר בעסקה ההיא, יחיא סינואר, יימח שמו ושם זכרו. והמילים "יותר מזה אנחנו לא צריכים" הפכו להיות הסיסמה שעליה אנו משלמים ומשלמים, במזומן ובהקפה. בתשלומים ובריבית דריבית.

בהקשר לשיר ההוא, סיפר השבוע יוני שטבון סיפור אישי מכונן על מפקדו, רועי קליין הי"ד: "התקופה היא סוף שנות ה־90, כשנה לפני נסיגת צה"ל מלבנון. אווירה מתוחה בחברה ובעם. שגרה עמוסה ושוחקת ביחידת אגוז, ואני סמל צוות. קליין המ"פ מכנס את הפלוגה בחדר התדריכים. הוא נראה מוטרד ומהורהר.

"הוא מוציא פנקס ומקריא 'את הגשם תן רק בעיתו... יותר מזה אנחנו לא צריכים' השיר בעיבוד מחודש של שלמה ארצי 'תופס' חזק בכל המצעדים ומושמע בכל בית.

"קליין מסתכל עלינו במבט המיוחד שלו, ואומר: 'זהו, יותר מזה אנחנו לא צריכים?! רק שקט?! מה עם משמעות לחיים? להבין למה אנחנו כאן בארץ הזו ועבור מה? אתם יודעים מי האויבים שלנו? אלו תנועות איסלמיות שרואות בהכחדת ישראל את עצם קיומן'.

"היינו אז לוחמים צעירים, בטוח שחלקנו לא הבנו את עומק הדברים, ואולי חלקנו כן. אבל לכולנו נחרטה השיחה הזו בתודעה".

רבים מדברים בימים האלה על הקונספציה שהובילה לכשל הביטחוני החמור בתולדות המדינה. ואולי זוהי הכותרת לקונספציה ההיא: "יותר מזה אנחנו לא צריכים". קצת שקט, גם אם הוא השקט שלפני הסערה. "ותן שיחזור שוב לביתו", גם אם אלפים אחרים ישלמו את המחיר על חזרתו. הרי "יותר מזה אנחנו לא צריכים", לא? אבל הסיפור הוא אפילו עמוק יותר.

מלחמת י"ז בכסלו

השבוע נציין את התאריך שהוא אולי ציון הדרך הראשון בהיסטוריית המלחמה בדור הזה בין מדינת ישראל לבין האויב הערבי. י"ז בכסלו או בכינויו הידוע "כ"ט בנובמבר", היום שבו החליטה עצרת האומות המאוחדות בפארק פלאשינג מדוז על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל.

ההיסטוריון יהודה ואלך תיאר כיצד "נציגי הסוכנות היהודית הצהירו כי הם רואים בצער את התוכנית לחלוקת הארץ, אך נענים לה למען השכנת שלום" (יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 108, מובא בוויקיפדיה). והאויב הערבי כדרכו מיני אז – "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה".

"נציגי הערבים הצהירו על התנגדותם להחלטה ואף הזהירו כי התנגדות זו עלולה להיות אלימה" (יהודה ואלך, שם). התנגדות שתוביל לרצח שבעה יהודים למוחרת ההחלטה ולפרוץ חלקה הראשון של מלחמת העצמאות. ומנגד, בצד היהודי: "בשמחת המונים ובדריכות למעשים קיבל העם את בשורת העצמאות" התנוססה הכותרת בעיתון "דבר" והשמחה שהתפרצה בחוצות הערים הייתה עצומה ונמשכה עד אור הבוקר; "טף וזקן, איש ואשה, בני כל המעמדות והעדות בת"א. נישאים על גלי הגיל והריקודים הסוערים. מאז הבשורה על תוצאות ההצבעה לא נדם קול הששון והשירה ברחובות העיר העברית. ליל הירח המלא שפך אור יקרות על ההמונים החוגגים ועל הבתים המוארים עד עלות השחר..." (עיתון "דבר", שם).

אך היה מי שלא יכול היה לשמוח עם ההמונים בחוצות.

ואת ארצי חלקו

בשיחתו המפורסמת ליום העצמאות ה־19, כשבועיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, תיאר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל את מה שהתחולל בנפשו באותו הלילה: "בלילה הראשון הזה, כאשר הגיעה אלינו הידיעה על תוצאת דיוניהם של הגויים, 'אז יאמרו בגויים', לא יכולתי לצאת אל השמחה ברחובות יפו וחוצות ירושלים. אין צורך לספר כמה כולנו קשורים, ואני קשור בקשר קודש, קשר קדושה, קשר חיים וקשר נשמה למדינה, אך בשעות אלה לא יכולתי להצטרף אל השמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי (על פי איכה ג, כח).

"באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם דבר ה' בנבואה 'ואת ארצי חלקו' (יואל ד, ב). לא היה אפשר לי בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, בכל נשמתי רוחי ונפשי, לצאת, 'את ארצי חלקו'!

"איפה חברון שלנו – האנחנו שוכחים אותה?! איפה שכם שלנו – האם שוכחים אותה?! איפה יריחו שלנו – האנו שוכחים אותה?! איפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, כל ארבע אמות של ארץ ה' הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!

"לכן לא יכולתי אז, באותו מצב, שהייתי פצוע כולי, חתוך לגזרים. את ארצי חלקו! ארץ ה' חילקתם! חישובים פוליטיים... לא יכולתי לצאת לרקוד ולשמוח. כך היה המצב בלילה הזה ובשעות האלה."

בדבריו שהפכו למעין נבואה שהתגשמה כשבועיים לאחר מכן, עם הניצחון הפלאי במלחמת ששת הימים וההחזרה של חלקי ארץ ישראל שנחתכו מאיתנו בתוכנית החלוקה – יהודה, שומרון ועזה, תיאר את מה שהתרחש לאחר אותו הלילה: "למחרת או למחרתיים בא איש ברית־קודשנו הגאון ר' יעקב משה זכרנו לברכה (- הרב חרל"פ)... הוא בא אלינו, אל אותו חדר קטן וקדוש (חדרו של הראי"ה זצ"ל בבית הרב). התייחדנו, ישבנו שנינו מזועזעים בצורה נוראה. התייחדנו כמה רגעים, התאוששנו ואמרנו שנינו אותם דברי קודש: "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו". נקבעה החותמת!" (שיחות הרצי"ה מועדים חלק ב עמ' 144–145).

בלב השמחה הלאומית לא שכחו הרב צבי יהודה והרב חרל"פ את החרפה הלאומית. את הביזיון. את ההסכמה שבשתיקה שתהפוך לתוכנית שרודפת אותנו עד עצם היום הזה ומאיימת על קיומנו בארצנו. הם לא נשבו בקונספציית השקט השקרי שסיסמתה "יותר מזה אנחנו לא צריכים".

שבט הרואה

השבת, י"ט בכסלו, נציין 28 שנים להסתלקותו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, "אבי דור הכיפות הסרוגות". כמו אחרים, גם הרב נריה כאב והתייסר בערוב ימיו מהסכמי אוסלו הארורים שהמלחמה הנוכחית היא נדבך נוסף מייסוריהם. בריאיון שנערך לפני שלושים שנה, זמן קצר לאחר חתימת ההסכמים, הזהיר הרב נריה מהסכנה העומדת להתפרץ בעקבותיהם ובשבט פיו ביטא את אשר הוא רואה לנגד עיניו: "יש כאן איזה ליקוי מאורות. יש כאן איזו אשליה נוראה. אלה, הרוצחים, שינקו את השנאה לישראל עם חלב אמם וחנוכו כל ימי חייהם, שחובת קודש היא להשמיד את היהודים, אלה ישמרו על הביטחון?!

"בימי המנדט הבריטי לא סמכנו על השוטרים הבריטים, שבחדרי חדרים לחשו "בלאדי ג'ו". ועכשיו תובעים מאיתנו לסמוך על הרוצחים הערבים, שצועקים בראש חוצות "איטבח אל־יהוד"?!

"מה שממשלת ישראל מתכוונת לעשות, אין לי כינוי אחר זולת זה: מהלך שתחילתו גיטואיזציה וסופו אושוויץ". על הדברים החריפים הללו שאל המראיין: "אתה, אדוני הרב, שכל שנותיך הקפדת על מוצא פיך, משתמש בביטויים כל כך חריפים וקיצוניים?".

וכך השיב הרב נריה לשאלתו: "את הדימוי המזעזע לאושוויץ לא אני קבעתי, קדם לי מדינאי מפוכח רב ניסיון, שר החוץ לשעבר מר אבא אבן, שהכריז בשעתו כי חזרה לגבולות 67 זו חזרה לגבולות אושוויץ. אין ברירה. זו הזעקה הגדולה. האיסלאם מתעב אותנו. זה אינו ניתן לשינוי. שום ויתור, שום ריצוי, מלבד הכליה הגמורה שלנו והתבטלות מוחלטת, לא יפסיקו את השנאה הבוערת שלו. הממשלה מטילה את קיומה של ישראל על כף המאזניים. לשום ממשלה אין מנדט לנהוג כך!" (ג' בטבת התשנ"ד, ריאיון לעיתונאי דב גולדשטיין, שבועון "שישי").

אנחנו בעיצומה של מלחמה גדולה וחשובה. שיבת החטופים, חשובה ומרגשת ככל שתהיה, לא תסיח את דעתנו מהיעדים הגדולים שעוד ניצבים לפנינו. הרבה יותר מזה אנחנו עוד צריכים.