כבר למעלה מחודש אני מתגורר באוהל שצמוד לתומ"ת (תותח מתנייע) של צוות 2ב. פעם האוהל מוצב בשדה עגבניות שרי מול עזה ופעם בשדה תפו"א מול חאן יונס, ופעם בשדה חרוש שלא ברור לאילו גידולים ישמש. הפוביה שלי בחיי שטח היא חשש מאיבוד חפצים. קודם כל הנשק האישי, אח"כ הפנס, כפפות הנומקס, השכפ"צ, הקסדה, כובע גרב, השק"ש ועוד ועוד. באמצע הלילה בחושך מוחלט כשאני קם להקפצה או לשמירה תמיד יש אצלי איזה לחץ שלא אמצא את כל החפצים. מנסה לשים אותם במקום קבוע כדי לא לאבד. אבל בימים האחרונים החשש לאבד דברים גובר בעיקר במישור הלאומי, האם הלכנו לאיבוד שוב? איבדנו שוב את הדרך אחרי שהיה נראה שעלינו על המסלול הנכון? הטבח האיום של שמיני עצרת והמלחמה עשו משהו משמעותי לעם שלנו, כל אחד מרגיש זאת. הביחד של עם ישראל על כל גווניו לא נראה כמוהו שנים רבות. בעזרה הדדית, סולידריות, דאגה לחיילים, למפונים, לחטופים ועוד ועוד. אני חש את ההרגשה הזו בהרבה מובנים. ובצורה הכי חזקה, בחיים המשותפים עם חברי הצוות שלי. אנחנו מגיעים מרקעים שונים לגמרי, תרבויות שונות, בגילאים מגוונים ובכל זאת כולם אחים שדואגים אחד לשני בכל מובן, בעזרה הדדית, באכפתיות וברגישות שיש לכל אחד מאנשי הצוות ובכבוד שרוחשים לכל אחד. אבל האם כבר עכשיו כשאנחנו עוד באמצע הלחימה זה הזמן להאשמות, לתככים פוליטיים ולחזרה לימים של לפני המלחמה? פתיחה חטופה של אתרי החדשות מלאה שוב בשנאה ובאמירות שאינן במקום. חובה עלינו לומר: לא! לא לפילוג, לא להליכה לאיבוד שוב. התותחים שלנו רועמים ומזכירים לנו ערכי בסיס. אנחנו עם אחד. התפילה של הימים הנוראים שבמובן מסויים עוד לא סיימנו עדיין מהדהדת בי שוב ושוב במלחמה הזו: וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד ה' לְעַמֶּֽךָ תְּהִלָּה לִירֵאֶֽיךָ וְתִקְוָה טוֹבָה לְדוֹרְשֶֽׁיךָ וּפִתְחוֹן פֶּה לַמְיַחֲלִים לָךְ. שִׂמְחָה לְאַרְצֶך, ושָׂשׂוֹן לְעִירֶֽךָ וּצְמִיחַת קֶֽרֶן לְדָוִד עַבְדֶּֽךָ וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן־יִשַׁי מְשִׁיחֶֽךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְיֵעָשׂוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אֶחָת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם.
