מותו של הגיבור יובל קסטלמן מזעזע כל אחד מאיתנו, אך אסור שהוא יבלבל את דעתנו. יובל היה גיבור אמיתי. רץ אל המחבלים וירה בהם תוך שהוא מגיע ממש למרחק נגיעה בינו לבין המחבל. בכך הציל אנשים רבים. אך בסערת הקרב ודווקא בגלל שהגיע ממש עד למחבלים נחשד על ידי החיילים כאילו הוא עצמו המחבל. יובל הרים את ידיו. אך החיילים באירוע לא הבינו שמדובר בגיבור יהודי וירו בו. המקרה מסעיר, קשה לעיכול ומעורר אמוציות. ובליבו ניצבת השאלה האם יש לירות במחבל שמרים ידיים ולכאורה אינו מהווה איום. הרמת ידיים בעת לחימה היא מוסכמה בין לאומית המבוססת על סעיף 3 באמנת ג'נבה השלישית הקובע, כי כוחות מזויינים שהניחו את נשקם יזכו ליחס אנושי. הרעיון הוא, שכאשר צבאות נלחמים זה בזה, אם חייל מניח את נשקו ומרים את ידיו הוא יוצא ממעגל הלחימה והופך לשבוי מלחמה שאת זכויותיו מגדירה האמנה. אולם סעיף 4 לאותה אמנה קובע כי כללים אלו חלים רק על מי שמתנהל על פי חוקי המלחמה ובכלל זה שיש לו סימן מבחין קבוע הניתן לזיהוי מרחוק. מחבלים הרוצחים אזרחים אינם פועלים על פי חוקי המלחמה ואינם מזהים עצמם מראש ולכן ההגנה של הנחת הנשק והרמת ידיים לא חלה עליהם. במשך שנים פעלו המערכת המשפטית והשמאל הישראלי לסירוס יכולת ההגנה שלנו, והנחילו תודעה כוזבת כאילו אסור להרוג מחבל לאחר שהרים את ידיו, או כשהוא נפגע. תודעה זו גרמה למצב בו מחבלים נצלו את המצב והמשיכו לפגע גם לאחר שלכאורה נוטרלו. חמור מכך אזרחים וחיילים שחרפו נפשם כדי לחסל מחבלים מצאו עצמם נחקרים ואף נענשים בגין כך שחיסלו את המחבל. כולנו זוכרים את המשפט של אלאור עזריה שהציב את השאלה בלב הכותרות. בתקופה האחרונה חלחלה ההבנה שמחבל חייב לסיים כל ניסיון לרצח כאשר הוא מחוסל ולא רק מנוטרל. בחיסול המחבל אומנם נמנע מהשב"כ לקבל מודיעין על הפיגוע. אך מאידך נמנע מאתנו להחזיק אותו בתנאי לוקסוס בכלא. מחבל הרוג לא ישמש קלף מיקוח לשחרור חטופים, לא ישוחרר בשום עסקה ולא יחזור לשדות הקטל, כפי שעשו משוחררים רבים ביניהם יחיא סינאוור. בקיצור מחבל הרוג לא הורג לעולם. התנהלות מוסרית וצודקת זו היא גם מסוכנת, ויכולים להיות לה לעיתים מחירים כואבים כפי שקרה לצערנו בהריגתו של יובל. לכן כל מי שיורה חייב להיזהר מאוד. אך כחברה חפצת חיים עלינו לתת גיבוי לחיילים על אף שטעו. הפרסום של צה"ל כי אין לפגוע במי שמרים ידיים, וחקירת החיילים באזהרה ומעצר אחד מהם, מסכנת את כולנו. היא מחזירה את מדינת ישראל לתפיסות הישנות והמסוכנות שהובילו אותנו לטבח הנורא בשבת שמחת תורה. השוואת מחבלי החמאס לחיילים הנהנים מהגנת אמנות ג'נבה, היא לא מוסרית. היא נותנת למחבלים חסרי כל עכבה, עדיפות מול כל אזרח וחייל שמחרף נפשו מולם, והיא מאפשרת להם פעמים רבות להמשיך במסע הרצח בין אם זה באופן מיידי בשטח, ובין אם לאחר שישוחררו. הריגתו של יובל הגיבור קורעת את הלב, אך אין לאפשר פגיעה בחיילים שטעו. יש לחקור את האירוע עד תום, כדי להפיק לקחים. אבל אין לחקור את החיילים באזהרה, ואין להציב סימן שאלה על התנהלות בתוך קרב של שניות ספורות. להחרמת הנשק וההודעה על צעדים משמעתיים כנגד החיילים הגיבורים יש מחיר של חוסר תגובה מיידי בפיגועים הבאים. כך חוזרים לסרס אותנו כחברה חפצת חיים, כך גורמים לנרצחים רבים.
