רבים מדברים וכותבים בתקופה הזאת על התפכחות בעקבות מאורעות השבת הנוראה. אחד מהם, הסופר עומר ברק, פרסם לפני כחודש פוסט נוקב על התהליך שעובר עליו מאז השבת ההיא ועל החטא שהוא מכה עליו, בעקבות תמיכתו בתוכנית ההתנתקות: "ואני זוכר את הוויכוחים איתם (אנשי גוש קטיף). את ההרגשה שאני מתווכח עם אנשים עיוורים ושטופי שנאה שאמרו לי: 'היציאה הזאת לא תשנה כלום. אתה תראה. אנחנו קו ההגנה שלא יהיה לכם כשיבואו לכבוש אותנו'. "ואני חשבתי: איזה עיוורים. שיום יבוא ואנחנו נבקש – ונקבל – את התנצלותם. ולא ידעתי שהעיוור הוא אני והאיש שיצטרך להתנצל יהיה אני. זה לא שטחים. ולא תנאים. זו שנאה. שנאה יוקדת. אלה אנשים שיורים בתינוקות וצוחקים. באוזניים שלי שמעתי אותם צוחקים. זו שנאת יהודים שכמוה לא ידעתי שיש. רוע אנושי טהור שלא רציתי להאמין שקיים. והם צדקו. הם צדקו. הם צדקו ואני טעיתי... "זו לא בושה להיות הומניסט. זו לא בושה להאמין בנפש האדם, גם אם הוא בצד השני. זו לא בושה לקוות לשלום. זו בטח לא בושה להאמין ולקוות ולייחל לדו קיום אמיתי עם ערביי ישראל, ולהגיד שאני עדיין מאמין. זו גם לא בושה להגיד מול הרוע שעלה מעזה שטעיתי. אני טעיתי והם צדקו". הקול שמשמיע עומר ברק איננו קול בודד, אך הוא עלול להתפוגג ללא בירור מעמיק של שורשי התופעה הפתולוגית שהובילה את העם היקר שלנו אל המשבר הנורא הזה. משבר ששורשיו עמוקים ומלווים אותנו שנים רבות. בדברים הבאים אבקש להתחקות אחרי השורשים הללו דרך מאמר מרתק שנכתב לפני כמעט מאה שנה. ותרנות ופשרנות ההיסטוריון וחוקר הספרות פרופ' יוסף קלוזנר, כתב לאחר פרעות תרפ"ט מכתב תגובה שהפך בסופו של דבר למאמר ארוך שנקרא: "בהתאבקות על תפיסת עולם". המאמר הזה, מדהים בחדותו וביכולתו לחזות בעיות עמוקות בשורשי הזהות היהודית של חלקים מסוימים בנוף האינטלקטואלי של ימיו. נוף אינטלקטואלי שמלווה אותנו מאז ועד היום בדמות השמאל הישראלי. אשתדל להביא כאן את דבריו בצורה תמציתית, (מומלץ לעיין במקור הזמין ברשת): "ידיד הוגה־דעות פונה אלי במכתב־תרעומת: – פסקתי מהבין אותך. אתה, שכל ימיך עסקת במוסר הנבואי וברעיון המשיחי... – אתה נעשית מתנגד גמור לכל המסכימים לעשות הנחות ולוותר וויתורים לערביים ולבקש שלום מהם. ולא עוד, אלא שבכלל אתה דורש 'יד חזקה' ו'פוליטיקה תקיפה' בירושלים ובלונדון וצועק חמס על ה'חולשה הוותרנית' של ההנהגה הציונית כרביזיוניסטן ממש... "היכן היא היהדות שלך ומוסרה הנבואי ותיקון־עולם במלכות־שדי שבה, והיכן היא האנושיות שלך... וכל ההומניות העולמית שבה? – אכן, פסקתי מהבין אותך. ואני מבקשך מאד: הסבירה נא לי, מה הפשר של הסתירות העמוקות הללו?" את תשובתו לשאלה שוטח קלוזנר בכמה שכבות של טיעונים, הראשונה שבהן – הציונית: "וציוניות – פרושה קודם כל: שנוי־ערכים ושנוי־מרכז. ציוני גלותי הרי זו אש מימית או מים שורפים. ושנוי־ערכים דורש הוא כשלעצמו תגבורת־הרצון במדה מרובה כל כך, עד שהענוותנות והוותרנות נעשות בלתי־אפשריות ממילא. כל רצון תקיף אינו וותרן; שהרי כל רצון תקיף יש לו נקודה מרכזית, שאליה הוא מכוון את כל המרץ הרצוני שלו – וממילא נדחות מלפניה כל שאר הנקודות, או־משמשות הן לצרכיה של הנקודה המרכזית. ובמובן זה כל שנוי־ערכים יש בו מן הקנאות והתקיפות ולא מן הוותרנות וההתפשרות". לעומת העמדה התקיפה הזאת תוקף קלוזנר את העמדה הוותרנית־פשרנית שאין בה את הכוח והעוז להילחם על ערכיה בכל תוקף. ברית שלום עכשיו את דבריו פותח קלוזנר במבט ריאלי ומפוכח מבחינה היסטורית: "אי־אפשר היה לשער, שאומה, שעזבה את ארצה לזרים – אמנם, אך מאונס – במשך אלף שנה (מימי מסעי־הצלב ואילך), תשוב לקנות לה את ארצה מחדש בכסף ובשטר (הכרזת בלפור) בלבד. הדבר אינו אפשרי בלא מלחמה ארוכה וממושכת..." לדבריו, אומה שרצון הקיום שלה נחלש ונעשה רכרוכי וותרני, לא תוכל לאזור עוז כדי להילחם. נוסף על כך, אם תחתור האומה בעיקר לשלום ולפשרות, הרי שהדבר יתפרש אצל היריב לעולם כעמדה של חולשה: "ואולם איזו מלחמה אפשרית היא לאומה, שרצון־הקיום שלה נתרכך עד כדי וויתורים בלא סוף? – במקום שיש בקשת־שלום רק מצד אחד – ומן הצד החלש דוקא! – הרי נהפכת בקשת־שלום זו להתחננות ולהתרפסות. וכל התרפסות מצמחת בעל כרחה בצד השני, שהוא החזק בפועל או אפילו רק בדמיון, הרגשה של תקיפות יתרה. "ואם זהו עם חצי־פראי כעם הערבי... הרי תקיפות זו מתבטאת בהתגאות ויחסנות מחוצפות, שהן מביאות לידי תביעות מופרזות ובלתי־מוצדקות; וכשתביעות ממין זה אינן מתמלאות – הרי יש פגיונים וסכינים ואקדחים ורובים, וביחוד כשהרצח שכרו בצדו..." את חיצי הביקורת שלו הוא מכוון בעיקר כלפי מובילי השמאל האידיאולוגי באותם ימים, אנשי הארגון "ברית שלום": "ולפיכך אני מחליט בלא היסוס כל־שהוא, שאין שונאים למוסר הנבואי ולרעיון המשיחי היהודי כפשרנים והוותרנים שלנו, מבעלי 'ברית־שלום' ועד כל שאר המוותרים על התביעות המדיניות והתרבותיות היסודיות שלנו לשם 'בנין' ו'ישוב'. לא יהא 'בנין' מוצק, ולא יהא 'ישוב' ראוי לשם זה, כל עוד לא תגלה האומה סימני־כוח אמתיים בתביעותיה ובעמידתה על דעתה, וכל עוד שנטיף כל היום 'שלום, שלום!' מצדנו, בעוד שהצד השני אינו רוצה בשלום זה ורואה בבקשת־שלום זו סימני חולשה ואפיסת־כוחות של המבקש". התפכחות מ"נאו־התבוללות" על הניסיון המאולץ למצוא, בכל מחיר, גם אצל האויב המר, האכזר והמרושע את הצדדים הטובים ולסייע לו, גם לאחר פרעות תרפ"ט, מעיר־שואל קלוזנר שתי שאלות: "ראשית, אם יהדות היא זו – להרבות בשבחם של בני־אומתם של הרוצחים בו ברגע, שעדיין חללי־חברון והרוגי־צפת מוטלים לפנינו, ולרפא פצוע, שבא להרוג את בני אומתו של הרופא? ושנית, אם אומה, שברגעים נוראים כאלה מוכשרת היא לחשוב לא על הנוראות שבטבח, אלא על הכרת־תודה לערביים, שכל שבחם הוא – שלא נהפכו לחיות טורפות, מוכשרת היא עדיין להגן ולהציל, להלחם בחיות הרעות בדמות בני־אדם ולהציל משניהן מה שנצרך בשביל הקמת בית לאומי לעם נרדף ובזוז, שנחלש בגוף וברוח?" אותם יהודים "ותרנים" המוכנים להזדהות עם האויב בכל מחיר, מכונים בדברי קלוזנר "נאו־מתבוללים". הוא טוען בתוקף שיש להילחם בתופעה המסוכנת הזאת: "לדעתי, רק אחת: להילחם ברפיפות הרוחנית של ה'נאו-מתבוללים' שלנו". וכך המשיך לתאר בסרקזם את יחס ה"נאו־מתבוללים" של ימי החשמונאים: "ודאי, היו ה'וותרנים' שבימיו של יהודה המכבי טוענים אף הם: איך נקום בפני ים של יוונים ובפני מלכות אדירה כזו של אנטיוכוס אפיפנס? צריך לוותר ולבקש שלום ולהתקרב אל העמים שמסביבותינו. ואולם כיום יודעים אנו, שהמוסרי בעצם היה יהודה המכבי ה'קיצוני' ולא רודפי השלום מתנגדיו. "יש לנו לבקש שלום, אך לא לרדוף שלום בכל מחיר. יש לדרוש צדק ומשפט לכל, אבל לא לוותר על זכותנו היסודית, זכות־המדינה, שיש לכל העמים שבעולם. וחלילה לנו להשפיל את עצמנו כדי לפייס על ידי וותורים, שאין בהם מן היושר ומן הצדק ולא כלום, מרובים וחזקים מאתנו. זוהי ראשית הקץ של היהדות בכלל, לא רק של הציוניות, שהיא יהדות מדינית בעצם". המלחמה הזאת מעוררת בתוך העם כוחות רדומים ויוצרת בירור עמוק בזהות שלנו. מה שקלוזנר זיהה לפני כמעט מאה שנה הוא קליפה שחלק ניכר מהעם מתנער ממנה בשאט נפש בימים הללו. במסע הארוך הזה, עוד כברת דרך לפנינו, אך נראה שהמנורה היהודית, סמלה של מדינת ישראל, הכוללת כוח ורוח, כהונה ומלכות, "שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר", עליהם נקרא השבת בנבואת זכריה, שבה ומאירה במלוא עוצמתה.
