א. שנים רבות שנושא הפגיעה ב"אזרחי אויב"," בלתי מעורבים" ושלל הגדרות – כובל את הפעילות הצבאית. לפני כעשר שנים התפרסם מכתב טייסים השולל התקפה נגד מחבלים המצויים בתוך אוכלוסיה אזרחית מחשש לפגיעה בהם. מה שהביא כמובן להתגברות הטרור.

מדי פעם מתפרסמת הקלטה של טייס שמודיע כי לא יחסל מחבל בגלל חשש כזה. או-אז יזמתי יחד עם כמה רבנים מכתב שהתפרסם בעיתונות, תחת הכותרת "חיי חיילינו קודמים", עליו חתמו רבנים בולטים בציונות הדתית, בהם הרב דרוקמן זצ"ל, הרבנים שליט"א: דב ליאור, צפניה דרורי ועוד (המכתב המקורי ושמות כל החותמים).

הבאנו את הכלל "הבא להרגך השכם להרגו". כפי שנהג משה רבנו הנלחם במדינים, או דוד המלך במלחמותיו הגדולות במזרח ובצפון. כך פעלה גם מדינת ישראל במלחמת ששת הימים, וכך מקובל במשפט הבינלאומי. אין להמתין לאויב שיתחיל בהתקפתה, ויש למנוע אותה בעודה באיבה. לו היינו נוהגים כך מול החמאס – לא היה מתרחש האסון של שמחת תורה האחרון. לכשננהג כך מול החיזבאללה והרשות הפלסטינית – נמנע את האסון הבא, ה' ישמור.

ב. השאלה הניצבת לפתחנו היא, האם ללחום באויב כשבהתקפה יהרגו אזרחים שלו שבתוכם מצויים לוחמיו, או להימנע מללחום בגלל האזרחים ולסכן את אזרחינו? אך גם עקרונית חיינו קודמים ! רבי עקיבא שאמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, הורה לנו שיש סדר עדיפויות, אפילו בין שני חברים שיש להם רק מיכל מים אחד, על אחת כמה וכמה כלפי מי שקם עלינו להרגנו.

עוד כתבנו כי "אין מלחמה בעולם שבה ניתן להבדיל הבדלה מוחלטת בין אוכלוסיה לצבא". לא במלחמות העולם לא במלחמת ארה"ב בעיראק ואפגניסטן, וגם לא במלחמות ישראל באויביו. לאום נלחם בלאום, לאום מנצח לאום. כפי שהגדיר מהר"ל מפראג בהסברו למעשי שמעון ולוי בשכם. כיום, לאחר שראינו את ה"אזרחים" – מנער ועד זקן – פושטים עם מחבלי החמאס על יישובינו שורפים בוזזים ורוצחים – כל מי שעיניים בראשו כבר מבין שאין חלוקה כזו.

אל לנו להאזין למטיפי מוסר נוצרי של הושטת הלחי השנייה, בודאי לא להקשיב למי שירדו לשפל הלא הגיוני והלא מוסרי להעדיף את חיי אויבינו על חיינו. השכל הישר, המצפון הטבעי, המסורת היהודית והחוק הבינלאומי עומדים על צידה של מדינתנו המותקפת בידי חיות טרף המרוצצות ראשי תינוקות, הרוצחות ומרסקות גברים, אונסות נשים, חוטפים זקנים וזקנות, ומנופפים באברים כרותים במצעד ראווה.

עמדה זו אינה עומדת בסתירה לחזון השלום הנבואי, ולזהירות הרבה בה מורגל העם היהודי מפגיעה בחיי אדם שאינו מצוי במלחמה עמנו. עם ישראל הצטיין משחר נעוריו בהיותו שומר דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, וזהירות ועדינות זו טבעית היא לנו.

ג. כפי שהדברים נראים כיום, ליד שולחן המטכ"ל עדיין שולטת התפיסה של העדפת חיי אזרחי האויב, וחמור מכך שלמות הבניינים בהם הוא גר ומהם הוא יורה עלינו. מה שמוביל כמעט כל יום לעוד ועוד חיילים הרוגים. מדוע לשלוח את בנינו להילחם בתוך מבנים או לצידם ולהיהרג שם, כשאפשר למוטט אותם מהאויר? המבנה חשוב מחייהם?

לא זו אף זו. הפצ"ר ושליחיו מחלקת דבל"א [דין בינלאומי] בכל המפקדות, הפכו לנציגי בית המשפט בהאג, הגוף האנטי יהודי, והמציאו את הרעיון המופרך הקרוי "הקש בגג" – מה שגרם לחסינות לראשי המחבלים שנים רבות. לאחר האסון הנורא הסירו לפחות לתקופה את "הקש בגג", אך עדיין כל פקודת הפצצה דורשת אישור משפטי. אין צבא בעולם שיכול לנצח מלחמה בצורה הזו. כדאי להזכיר כי מלחמת ארה"ב באפגניסטן, לא בדיוק מדינת אויב ליד הגבול, גבתה את חייהם של קרוב לחצי מיליון אזרחים "לא מעורבים". כך שאי אפשר להטיף לנו על חיי אזרחים.

הלב נקרע מצער, כשנודע כי הוראות הפתיחה באש, האוסרות ירי על אזרחים, מנעו מטנקיסטים לירות על מי שפרצו את הגדר בשמחת-תורה, מה שיכול היה למנוע לפחות חלק מהאסון הכבד אם לא את כולו.

הפקודה השערורייתית להסרת כתובות (גרפיטי) שרוססו בעזה המבטאים את רוח הלוחמים, כמו גם מבצעי אבטחת המסיק ההזויים ביו"ש, והסרת המחסומים שעלתה בחייהם של יהודים רבים, מעלים את התהיה האם יש לחיילים בשטח או למתיישבים, מי שמייצג אותם נאמנה ליד שולחן מטכ"ל. מי שבראש סולם הערכים שלו חיי יהודים בלי "אבל".

אם חפצי חיים אנו – עלינו להתעשת מיד ולשנות מן היסוד את דרך התנהלות הצבא, לסלק את כל הגורמים הכובלים את ידיו, ולמנות אנשים מתאימים שיובילו לנצחון תוך צמצום מקסימלי של נפגעים בקרבנו.

אין דרכי בכך, אבל כשחיי אדם זועקים להצלה – אני מציע לכל מאן דבעי, שיש לו היכולת הארגונית להתחיל לאלתר קמפיין מסיבי תחת הסיסמה SoldierLivesMatter#

בנפשנו היא!