בחודשיים האחרונים נרקם פה גלד עדין ודק. גלד שמכסה על שריטות עמוקות ומדממות שנצרבו כאן בשנה האחרונה. אחרי שתורגלנו בחריפות למחנאות ברורה, מי ימין ומי שמאל, מי דתי ומי אנטי דתי, מי מוחה כנגד מי- פתאום באה הטלטלה העזה מעזה ודוממה את כל מנועי המחלוקות. בבת אחת השתררה דממת מוות, ואז בבת אחת נפלו בזו אחר זו כל המחיצות, וההגדרות, והמחסומים, וחזרנו להיות אחד. אחד בשטחי הכינוס, וברחוב הישראלי, ובעזרה במלונות המפונים, ובתורי תרומות הדם במד"א. בנקודת הפצע הכי רגיש נמרח יוד ותחבושת מרפאת, וככה ככרות ההפגנות הפכו לחמ"ל ישראלי משותף של אינסוף תרומות לצבא העם. זה היה מוזר בהתחלה. מוזר ונעים ומקל. כאילו סופסוף מישהו התיר לנו להוריד את עול המחלוקת שסחבנו על עצמנו בקנאות כבר שנה, התיר לנו להתקרב, ולהרגיש את השייכות הפשוטה שכלכך התגעגענו אליה. אנחנו עוד מתרגלים את זה. המלחמה בת חודשיים, זו קרבה טריה ועדינה בת חודשיים בסך הכל. יש בה בקיעים וסדקים פה ושם, יש כאלו שלא יכולים לסבול את היחד הפתאומי והמוזר הזה ועושים כל מה שאפשר כדי לחרחר ריב ולחזור למחלוקות הישנות והמוכרות. זה עוד חדש לנו. ופתאום בחירות מוניציפליות. רגע. אל תהרסו לנו את הגלד הטרי הזה. אל תכניסו לנו חזיתות חדשות. בחירות מוניציפליות פירושן התעוררות מאבקים מחדש, לצערנו אין בחירות בלי זה. מערכת בחירות מקומית מביאה איתה אמוציות סוערות שהבייס שלהן הוא קילוף הגלדים, בניה בהולה של כל המחיצות והחציצות, ולהזכיר מי נגד מי, ומי ימין ומי שמאל ומי דתי ומי אנטי דתי ומי פרזיט ומי עיוור למציאות. כל מה שקורה ברמה הלאומית במאקרו, קורה ברמה המקומית במיקרו. הגלד הזה נרקם בזהירות גם ברמה המקומית, אל תהרסו אותו. זמן מלחמה, יש משפחות שעטופות באבל, ויש משפחות שדואגות ליקיריהם בחזית, ומאות אלפי בתים שהן אמהות לביאות שמחזיקות לבד ילדים ובית ושורדות בכוחות יום ועוד יום. ומה שנבט כאן בעדינות בשבועות האחרונים, נראה כך: אנשים שעד לפני חודשיים היו במטה הבחירות של איקס, הופכים להיות המשענת של משפחות המגוייסים, ומי שהיו במטה הבחירות של וואי, מתפעלים את מערך התמיכה לחיילים באזור. מי שהתקשו לומר שלום אחד לשני ברחוב - לוחמים עכשיו כתף אל כתף בכתות הכוננות. במקרה הטוב שלטי הבחירות נהפכו, על גבם נכתבו מסרי אחדות וחיזוק, ונתלו שוב מחדש. במקרה הפחות טוב שלטי הבחירות כבר נוטפים בגשם, פחות מעסיקים אותנו. אל תכניסו לנו לתוך המציאות העדינה והשברירית הזו עוד חזית של בחירות. אל תכניסו לנו לחדרי המדרגות את מה שקורה באולפנים. בתור בסופר, במעלית הבניין, בשערי הגן- אנחנו מרגישים ללא מתווכים את הטוב הזה שצומח כאן, ויודעים שזה חזק מכל מה שמנסים למכור לנו בשלטי חוצות. תנו לנו לתרגל את היחד הזה, תנו לנו להזכר כמה זה מחייה, וכמה זה גב וחוסן ובריאות וכח. בלב ימי המלחמה, אנחנו חייבים את זה בינתיים. על כל פצעים תכסה אהבה. הכותבת היא מנהלת תיאטרון לחישה, סופרת ויוצרת
