בשנת תש"ט החליטה הרבנות הראשית לישראל לציין את יום עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג במנהגי יום היארצייט של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, ואמירת קדיש. אם נתבונן לעומק במשמעות עשרה בטבת אזי נמצא שיום הקדיש הכללי דומה במהותו לעשרה בטבת. תענית עשרה בטבת תוקנה לזכר תחילתו של המצור על ירושלים. אולם האם ראוי ונכון היה לקבוע תאריך לתענית זכר לתחילתו של המצור, הרי החורבן עדיין לא התרחש?! האם לא נכון להסתפק בתענית על חורבן ירושלים והמקדש, שמסמלים יותר מכל את הטרגדיה הנוראית של אותה תקופה? מסתבר שהמצור משקף מציאות מורכבת יותר. אותו היום הוכה העם בתדהמה, משום שלא היה מוכן כלל וכלל לתרחיש שכזה. הנביא יחזקאל מתבקש לכתוב על אבן את יום המצור: "בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". (יחזקאל כד,ב) שלוש פעמים חוזרת בפסוק המילה 'היום'. הסיבה לכך היא הצורך להדגיש את עוצמת התדהמה. בני יהודה סברו שחורבן ירושלים לא יתרחש, ואף התעלמו מהסכנה בעת פלישתו של נבוכדנאצר לארץ ישראל. עוד באותו נושא: אל תעמדו מנגד מה נאמר לתלמידנו ותלמידותינו? להכניס את השמחה למעגל העצבות כיצד מקבלים את החלטות אסטרטגיות במלחמה? ירמיהו נאבק ומנבא השכם והערב לעם את הצפוי להתרחש, ומנסה בכל כוחו לנפץ את אשלייתם. הוא מתריע מפני התנהגות בלתי מוסרית שעלולה לגרום לחורבן הבית. העם המשיך להתעלם וזלזל בירמיהו. אפילו שהגיע היום, התקשה יחזקאל לקלוט את המתרחש - ולכן היה צורך שהקב"ה ידגיש בפניו שוב ושוב שזאת המציאות. אם כן, צום עשרה בטבת הוא תזכורת לסכנותיה של האדישות והעיוורון של החברה כלפי החורבן הקרב. חשיבותו של עשרה בטבת באה לידי ביטוי בחידוש הלכתי נועז של רבי דוד אבודרהם: לדעתו, אם עשרה בטבת היה חל בשבת, לא היו דוחים את התענית ליום ראשון. וזו לשונו: "...ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו (יחז' כד ב) בעצם היום הזה כמו ביום הכפורים ...". השנה, צום עשרה בטבת יחול ביום ששי וסיומו יגלוש לתוך השבת כך שניכנס לשבת בתחושה של עינוי. אין עוד צום שאנחנו מתענים בו במהלך יום ששי ואפילו ממשיכים לצום בליל שבת עד צאת הכוכבים. ללמדנו, עד כמה יש לזכור דווקא את גורמי החורבן יותר מאשר את החורבן עצמו. הזיקה שבין עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי היא גדולה. שני הימים הללו מסמלים את הסכנה שבאדישות. את הסכנה שעלולה לצמוח מתוך הליכה עיוורת של החברה כולה אחר קונספציה שגויה. השנה צום עשרה בטבת ויום הקדיש הכללי מקבלים משנה תוקף. בשבת שמחת תורה קרסה עוד קונספציה, היינו מלאי ביטחון שטבח כזה לא יכול להתרחש בתוככי מדינת ישראל. חווינו שואה של יום אחד בתוך מדינת ישראל. בשנה זו נדרשים אנו שוב להזכיר לעצמנו את סכנותיהם של האדישות, העיוורון והחידלון. אדישות עלולה להביא לאסונות גדולים בדיוק כמו שחווינו בחורבן הבית, בשואה הארורה ובמאורעות ה- 7 באוקטובר.
