שחרור חטופים

התנגדות לעסקה מול ארגוני טרור בטענה כי תהיה זו "כניעה לטרור" היא פשטנית ואינה לוקחת בחשבון תנאים מורכבים המשתנים בין מקרה חטיפה אחד למשנהו לצד המחויבות הערכית הנטועה עמוק באתוס הלאומי.

אלו מקשים על היצמדות לקו עקבי ואחיד ועל גיבוש מדיניות רשמית ליישום שיטתי באירועים עתידיים.

בשנים האחרונות על רקע תוצאות עסקת שליט וכן בעיצומו של משבר החטופים הנוכחי, נשמעים קולות הקוראים להימנעות מעסקת חילופין מול ארגוני טרור או לכל הפחות להצבת קווים אדומים מהם אין לסגת.

כזכור, ועדת שמגר שהתכנסה ב-2008 קבעה עקרונות לניהול מו"מ לפדיון שבויים וחטופים. אף כי רוב מסקנותיה נותרו חסויות, באופן עקרוני הועדה המליצה לא לאפשר שחרור המוני של אסירים. מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, שבראשה עמד יחיא סינוואר ששוחרר בעסקת שליט, חיזקה את התפיסה כי ישראל המיטה על עצמה אסון בכך שלא טרחה להקשיח את עמדותיה במשא ומתן.

מאז עסקת שליט, נראה כי הממשלה אימצה התנהגות אחרת. לבד מחטופי ה-7 לאוקטובר, מוחזקים בשבי החמאס בעזה ארבעה ישראלים נוספים כבר למעלה מ-9 שנים – ואף עסקה לא בוצעה לשחרורם. אף כי פרטי המגעים מול חמאס בעניינם אינם ידועים, ניתן לשער כי אם עמדה על הפרק עסקה, ייתכן שהיא לא יצאה לפועל דווקא בשל סירובה של ממשלת ישראל לשחרר תמורתם אסירים בכירים.

עוד ניתן להצביע על כך שעד כה, במלחמת "חרבות ברזל", שוחררו חטופים ביחס של שלושה אסירים עבור חטוף. אמנם אפשר לטעון כי בשקלול שאר ה"הטבות" שקיבל חמאס, קרי, הפוגה בלחימה, הכנסת דלק והעברת סחורה הומניטרית לרצועה המחיר שנגבה מישראל הוא בפועל גבוה יותר, אך לפחות בכל הקשור ליחס בין האסירים ששוחררו והחטופים שהוחזרו תמורתם, מדובר ב"שיפור" משמעותי בהשוואה לעסקאות עבר.

אם כן, הניסיון הישראלי מלמד אותנו כי השתנות הנסיבות ממקרה אחד למשנהו מקשה על היצמדות לקו עקבי ואחיד. כך למשל, מבצעי החילוץ שהיו דומיננטיים מאוד בשנות ה-70, התבררו כישימים הרבה פחות בתקופות שבהן נפוצו אירועי חטיפת חיילים. ישראל אף מעולם לא התמודדה עם מצב שבו למעלה מ-240 אזרחים, ביניהם כ-30 ילדים, הובלו לתוך עזה בידי ארגון נפשע, מצב שהתאפשר בשל מחדל צבאי וממשלתי מחריד. ברי כי ההיקף והחומרה חסרי התקדים של הזוועה וכן נסיבות התחוללותה ישפיעו על הערכת החלופות העומדות בפני הדרג המדיני.

קבלת החלטה בסוגיה מורכבת שכזו מערבת שלל משתנים, ביניהם: אופי ורמת היכולת של ארגון הטרור האחראי לחטיפה, מידע על מקומם של החטופים, אפשרויות הגישה אליהם, נכונות בציבור לספוג אבדות, היתכנות של מבצע חילוץ ומידת הסיכון הכרוך בכך, היחס בחברה למאבק מול האויב, מעורבותם של שחקנים בינ"ל, ואף גורמים תרבותיים. אולי המשמעותי ביותר בהקשר זה הוא המחויבות העמוקה של החברה הישראלית לפדיון שבויים – שהיא אינה תופעה חדשה ומלווה את מדינת ישראל משחר היוסדה.

אין בכל זאת כדי לטעון כי אין חשיבות בתכנון מקדים לניהול מצבים שמעורבים בהם בני ערובה, ואף לא לזלזל בצורך בהצבת קווים אדומים מול ארגוני הטרור, אלא שיש לקחת בחשבון שהנסיבות המיוחדות של כל מקרה עשויות לתמוך בחלופות שונות, או לחילופין להוביל להגמשה של כללים שהיו עד אותה עת קבועים במסמרות.

מומלץ לדרג המדיני לערוך בחינה מקיפה של התנאים הייחודיים של אירוע החטיפה ו"לתפור" לו מתווה מעשי שיחתור לאזן את כלל השיקולים באופן מיטבי ככל הניתן. נדמה כי גישה זו עדיפה על פני קידום מדיניות קשיחה והיצמדות לעקרונות מוחלטים אשר אינם מצליחים להתיישב עם המציאות הבלתי צפויה במזרח התיכון.

הכותבת היא חוקרת במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית.