"כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש... אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" – גם הבוקר, כבכל עשרה בטבת מזה אלפי שנים, אמרנו את הפסוקים הללו, הזכרנו וזכרנו שביום הזה החל תהליך הגלות השניה של עמנו, גלות בבל.
בשבת הקרובה נזכר בראשיתו של תהליך הגלות הראשונה, גלות מצרים, ונזכור גם את ההבטחה שקיבל ישראל אבינו כבר אז: "אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם-עלה" - בכל אחת מהגלויות של עמנו ליוותה אותנו ההבטחה הברורה הזו, של צור ישראל וגואלו: אנוכי אעלך גם עלה. ובכל גאולה שנגאלנו, זכרנו ונשאנו עמנו גם את טעמה המר של הגלות.
בשבוע של פרשת ויגש ניגשתי שוב לראות, לשמוע, ולחוות מקרוב את שלום אחי ואחיותי תושבי גבול הצפון, אשר הפכו לגולים בארצם, גולים מישוביהם, ואף שבארצם ובקרב אחים אוהבים ומחבקים הם שרויים, עדין לא מצאו באמת מנוח לקהילותיהם הגולות. ביקור ראשון בישובי גבול הצפון ערכתי כבר בשבוע הראשון למלחמה, ובו למדתי בין היתר, על התכנית (שהורישו לנו ממשלות קודמות) לשכן את תושבי הצפון בבתי ספר ובאולמות ספורט במקרה של פינוי.
ברוך ה', את התכנית הזו שינינו ושידרגנו משמעותית בתוך ימים ספורים, ואיפשרנו לתושבים המפונים תנאים טובים בהרבה, בבתי מלון ובתי הארחה, אבל גם תנאים אלה יוצרים לאורך זמן אין ספור בעיות וקשיים, במיוחד כאשר ישובים קטנים, בני מאות משפחות, שכל עוצמתם וחייהם נשענים בדרך כלל על החוסן הקהילתי, מפוזרים בארבעה, חמישה ואפילו שמונה בתי הארחה שונים, באופן שפוגע אנושות ביכולתה של הקהילה להמשיך להתקיים.
בהעדר קהילה תומכת, ההתמודדות עם הקשיים האישיים והמשפחתיים נעשית קשה ומאתגרת פי כמה. והקשיים רבים הם, ומתפרסים על פני חברות הילדים, הנוער, המבוגרים והקשישים. כולם-כולם זקוקים למסגרת הקהילתית התומכת, זו שבנו במו ידיהם וליבם, שהשקיעו בה את זמנם, כשרונם ומרצם, שהיתה טעם חייהם ומרכז חייהם בישוב אותו טיפחו וממנו גלו, ושתמיד היתה שם בשבילם כעוגן וככתף תומכת. המסגרת הקהילתית הזו מתפרקת, והפירוק הזה נזקיו רבים הן ברמת הפרטים שנותרו יתומים-מקהילה, והן ברמה הכללית הלאומית: בהעדר קהילה חיה ופעילה – לא ניתן יהיה לשוב ולשקם את הישובים בתום תקופת המלחמה.
הצורך הקריטי בחיזוק החוסן הקהילתי עלה מפיהם של כל אחד ואחת מראשי המועצות ומנציגי הישובים עמם נפגשתי. שעה ארוכה (ליתר דיוק: שעתיים וחצי) ישבנו יחד ללמוד את הבעיות, ולחשוב יחד על הפתרונות. סיפרתי להם על התקציב שהישגי עבורם, על החסמים שמערימים פקידים בכירים כדי למנוע את העברת התקציב הזה לשימושם, ועל החלטתי לעשות כל מאמץ להתגבר על הקשיים האלה, למענם. בשובי הביתה המתינה לי חוות הדעת המשפטית השוללת את העברת תקציבי החוסן הקהילתי, ומקריאה בה התברר ששערי תירוצים וקושיות לא ננעלו:
"הרי כבר הוקצו תקציבים להוצאות חירום ולהצטיידות חיונית" – כותב בחוסר הבנה תהומית היועץ המשפטי של משרד האוצר, כאומר: "הרי כבר קניתי לך בגד, למה בעצם אתה מבקש גם אוכל?". "מדוע לא ינתן תקציב לחוסן קהילתי גם לתושבי ישובים עירוניים בצפון?" הוא תוהה כמי שאינו מבין דבר וחצי דבר בהתיישבות קהילתית, וכאומר: "אם יש לך אנטיביוטיקה, מדוע את מספקת אותה רק לחולים בדלקת ריאות, ולא למי ששבר את הרגל?". ועוד הוא מקשה ושואל "מדוע לא לספק את התקציב הזה לכל הישובים הקהילתיים בכל הארץ?" כאילו מזמן לא שמע חדשות ואין לו שום מושג על ההבדל בין החיים בעורף לאלה שבחזית. אני קוראת את שאלותיו של עו"ד אסי מסינג מתוך דף הנושא את הכותרת "חוות דעת משפטית", ונדהמת מהניתוק בין הדף הזה ובין המצב הקשה בשטח.
"בישוב לא-קהילתי, עירוני, קיימים קשיים אחרים שיש לתת להם מענים אחרים, אבל הצורך הקהילתי בישובים קטנים, שמתבססים גם בשגרה על חיי קהילה המהווים פיצוי לכל שאר החוסרים והאתגרים – הוא צורך קריטי – משיב משה דוידוביץ', יו"ר פורום ישובי קו העימות וראש המועצה האזורית מטה אשר לשאלותיו של יועמ"ש משרד האוצר – "אדגיש כי לא מדובר בתקציב ל"הצטיידות" ולא בתקציב ל"חוסן אישי", אלא בחוסן קהילתי שנצרך בישובים קהילתיים." – הוא מוסיף, ומסכם במשפט רווי-כאב: "השאלה מדוע לא להעניק תקציב זה באופן שוויוני לישובים כפריים באזורים אחרים, או לישובים עירוניים בהם תקציב קהילתי אינו נדרש כלל – היא שאלה קנטרנית ולא רלוונטית, המתעלמת מהמצב בשטח, או חסרת מודעות אליו לחלוטין". כך ממש: שאלה קנטרנית. התעלמות מהמצב בשטח. חוסר מודעות. - דברים נכוחים מאד של ראש מועצה שחי את "המצב בשטח" סופג אותו באופן יום-יומי, מצפה בצדק לקבל את העזרה הנדרשת, ולא מצליח להבין איך יתכן שידי הממשלה כבולות עד כדי כך בידי פקידים.
"ויגש אליו יהודה ויאמר: בי אדוני, ידבר-נא עבדך דבר באזני אדוני, ואל-יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה" – את המילים האלה בהן פותחת פרשת השבוע שלנו, מפרש רש"י כך: "דבר באזני אדוני- יכנסו דברי באזניך, ואל יחר אפך – מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות, כמוך כפרעה – חשוב אתה בעיני כמלך" – התיאור הזה של יהודה העומד מול מי שבידו הכח לחרוץ את גורל אחיו בנימין, ומשתפלל שיכנסו דבריו באזני השליט הכל-יכול, ואף מדבר אתו קשות במר-לבו ובנחישותו להציל את אחיו – התיאור הזה ממש עולה לנגד עיני כשאני קוראת את מכתבו הנחרץ של ראש המועצה, נציג כל ישובי קו העימות בצפון: יכנסו דברי באזניך! ואני מתבוננת במכתב ושואלת את עצמי: למה בעצם הוא מופנה ליועץ המשפטי? למה לא אלי כשרה המופקדת על התקציב הזה? או לשר האוצר? או לראש הממשלה? האמנם היועץ המשפטי הוא הדרג השליט? האמנם "כמוהו כפרעה" – הוא שחשוב כמלך?
הרגולציה אוכלת בנו בכל פה. היכולת שהקנתה מדינת ישראל לאורך שנים לפקידים ויועצים משפטיים היושבים בחדרים ממוזגים לקבל החלטות שאין להן דבר וחצי דבר עם המצב בשטח – היא מציאות שמחייבת שינוי. היא הופכת את הממשלה לגוליבר השבוי בידי אינספור גמדים, שאינם מאפשרים לו לפעול כפי שהוא חייב. לעתים הם כובלים את ידיו מתוך הרגל וחוסר-מודעות לחומרת הכבלים הללו, ולעתים הם עושים זאת דווקא מתוך מודעות גבוהה ליכולותיהם הבלתי-מוגבלות כמעט להשפיע על המדיניות בלא שנבחרו לכך באופן דמוקרטי.
ואז כמובן מגיע דו"ח מבקר המדינה המאשים את אותו גוליבר בפעולה איטית ובלתי-מספקת במצבי חירום. את גוליבר ולא את הגמדים. ואולי באמת גוליבר אשם, אשם בכך שלא פעל מספיק להוריד את הכבלים הללו הפוגעים ביכולתה, ובעצם בחובתה של הממשלה לפעול. אין כמו עיתות מלחמה ומשבר כדי להעיר את גוליבר מתרדמתו, ולהאיץ בו להסיר את הכבלים הללו, לכל הפחות במה שנוגע להיקף ולמהירות השירות והסיוע שהממשלה חייבת להעמיד לטובת אותם אזרחים שנמצאים בקו החזית הראשון. בעצם לא אולי, ודאי כך צריך לעשות, יותר מכך: בזה ניבחן, זה תפקידנו לעת הזאת, וכך נעשה בע"ה.