אגם גולדשטיין, נערה גיבורה ששבה מהשבי אחרי 51 יום ואביה ואחותה נרצחו, מותקפת ברשתות על מה שאמרה אודות השבי ואיך שהתנהגה, כמובן תוך אזכור היותה קיבוצניקית.
כמה עזות מצח צריך כדי להסביר לנערה שנחטפה וחזרה מהתופת כיצד היא צריכה לדבר.
תא"ל ברק חירם, שבדיוק ברגעים אלה נלחם עמוק בתוך עזה בראש חייליו, מותקף גם הוא ברשתות על החלטה קשה שקיבל ב7 באוקטובר בקיבוץ בארי. כל זאת כמובן תוך איזכור העובדה שגדל בציונות הדתית והוא גר בהתנחלות.
את הכל נצטרך לתחקר אחרי המלחמה, גם את האירוע הזה, אבל לא יאמן שיש מי שכבר יודע מה בדיוק קרה שם ומה היה צריך לעשות מבלי להכיר את התמונה.
מדהים שיש מי שדחוף עבורו לבקר את חירם בעודו נלחם על חייו, על חיי חייליו ועל המדינה שלנו.
אנא, תתאפקו.
את אגם תעזבו. לתמיד. תנו לה לבחור את המילים שלה, לאסוף את השברים ולהתמודד עם הצלקות בדרכה.
את חירם תעזבו עד קיום התחקיר שיקרה בסיום המלחמה. כרגע הוא נלחם באויב וצריך גב, לא סכין. אני משוכנע שגם הוא יתיישב לתחקיר מעמיק בסיום המלחמה.
אסור, פשוט אסור לנו, לחזור לשיח השנאה, התיוגים וההכללות.
אגם היא ישראלית שנחטפה. חירם הוא מפקד בכיר בצה"ל. הם הרבה יותר מקיבוצנית שמאלנית או ממתנחל משיחי. הם אח ואחות של כולנו.
מחרחרי השנאה כבר עובדים. הם מתייגים בקלות, מכלילים במהירות, שופטים ומבקרים בחופזה ובהתנשאות.
אסור לרוב הישראלי להמשיך לשתוק כשהקצוות גוררים אותנו לביצות הרעילות של השנאה.
חלאס שנאה.