התחלה// לפני 58 שנה. נולד וגדל במושב פטיש עם עוד 11 אחים ואחיות, "אני האחד לפני אחרון. אנחנו משפחה גדולה ומאוד מגובשת וכיפית".
אבא ואמא// ההורים עזריה ושרה דוידיאן עלו מכורדיסטן מיד עם קום המדינה. "בהתחלה הם הגיעו למעברה בבית ליד. הם רצו להיות חקלאים וראש הממשלה דוד בן גוריון, שכיבד את אבא שלי, שהיה סוג של מנהיג בעדה, העביר אותם להתיישבות בדרום. מאז אנחנו שם".
אנו באנו ארצה// "ההורים שלי היו חלוצים. בהתחלה לא היה קל. אמא הייתה עקרת בית ואבא עובד כפיים. היה לנו משק עם לול ורפת. כל החיים הם עבדו קשה מאוד בשביל הבית והמשפחה, אבל היו שמחים בחלקם. לא היו להם בקשות מיוחדות".
אובדן// גדל בבית מסורתי, "עם חינוך לערכים וחגים כדת משה וישראל. לא ויתרנו במשפחה על שום חג". אביו נפטר ממחלה קשה כשהיה בן 12. "גדלתי בלי אבא. אין לי הרבה זיכרונות ממנו. אחרי שהוא נפטר נטל הפרנסה עבר לילדים. עבדנו במשק מהבוקר עד הלילה ובזמן הפנוי התרוצצנו בוואדי של נחל פטיש. הילדות שלנו לא הייתה פשוטה. לקחנו חלק נכבד בעול הפרנסה. ידענו שאם לא נאסוף את הביצים בלול או לא נאכיל את הפרות לא יהיה לנו כסף. כילד זה לא היה קל, אבל בסופו של דבר זה הכין אותי לחיים והפך אותי למי שאני".
עובד ולומד// למד בבית הספר המקיף האזורי. "בגלל שעבדנו קשה במשק לא היה לנו הרבה זמן ללמוד. בדיעבד, באופן אישי חסר לי הרבה מבית הספר, אבל את חוכמת החיים שלי למדתי עם השנים מאנשים טובים שידעתי להקיף את עצמי בהם". שירת בצה"ל שלוש שנים.
החצי השני// איריס (54). "היא מזכירה במח"ע (משקי חבל עזה) כבר יותר משלושים שנה. התחתנו צעירים, כשאני בן 21 ואשתי בת 18, וגדלנו יחד. גרנו במושב ומהר מאוד איריס למדה את המנטליות הכורדית ואת האוכל והתרבות".
הנחת// ארבעה. הבת הבכורה מור בת 33. אחריה שירה בת 29 ומשי בת 27. אחרי 13 שנה נולד בן הזקונים, גיל, שהיום הוא בן 14. "הם לב אחד גדול שלי".
פטיש// כל חייו גר במושב פטיש שבצפון הנגב. "מאז שנולדתי אני כאן. זה הבית שלי. זאת משפחה אחת גדולה. יש כאן משהו מאוד חזק ועוצמתי. יש לי שלושה אחים שגרים במושב ועוד שלושה שגרים באופקים, בשכונה שקרובה למושב. המושב לא פונה בעקבות המלחמה, אבל חלק מהתושבים התפנו ביוזמתם".
פרנסה// "את החקלאות עזבתי מזמן. נאלצנו לסגור את המשק כי היה מאוד קשה". כיום הוא משווק דלקים לחקלאים ולחברות ביישובי העוטף. "ככה אני מתפרנס ברוך השם. בחודשיים האחרונים כמעט אין עבודה, אבל אני לא מתלונן".
שבת בבוקר// בבוקר שמחת תורה, השבעה באוקטובר, הוא השכים קום לבית הכנסת. למרות אזעקות צבע אדום והדי פיצוצים יוצאי דופן הוא נשאר רגוע ושלו ולא דמיין מה עומד לקרות בעוד זמן קצר. "בדיוק שתיתי קפה והתכוננתי ללכת לבית הכנסת, כי זה יום הפטירה של אבא שלי".
השיחה// ברבע לשבע קיבל שיחה בהולה מחבר שהתחנן: "רמי, יש בלגן. אתה גר קרוב, בבקשה סע לחלץ את הבן של החבר שלי, שנמצא במסיבה ליד רעים". "אמרתי לו: סבבה. קיבלתי ממנו נ.צ. ונסעתי בלי לדעת יותר מדי מה קורה".
מנוסה// "אחרי נסיעה של כמה מאות מטרים אני רואה רכב שעולה באש ובתוכו אנשים ירויים. אני חוזר לרכב ומתקשר למשטרה, אבל הם לא עונים. חשבתי שאולי זה חיסול חשבונות בין בדואים. אני ממשיך בנסיעה. אחרי קילומטר בערך אני רואה צעירים מותשים רצים בבהלה לכל עבר. צעקתי לעברם 'בואו אליי' והתחלתי לאסוף אותם. הם נדחסו ברכב כמה שיותר. עדיין לא הבנתי מה בדיוק קורה, אבל היה ברור שחייבים להוציא אותם משם".
לפתוח מקלטים// "תוך כדי התקשרתי לחתן שלי ולעוד אנשים מהמושב ואמרתי להם שאני צריך עזרה, שיפתחו את המקלטים במושב וידאגו לחבר'ה שאני מביא. רציתי שהילדים יגיעו למקום מבטחים". לאחר שהוריד אותם במושב הוא נסע שוב לאזור המסיבה לחלץ צעירים נוספים. כל אותה העת נורו מטחים כבדים מעזה ומחבלים התרוצצו בכל פינה.
קטסטרופה// "אחרי נסיעה של קילומטר שוב ראיתי צעירים מתחבאים בשיחים, בבורות ואיפה לא. צעקתי להם: זה רמי, בואו אליי. הם יצאו מפוחדים מהמסתור ושוב נדחסו ברכב יותר מ־15 ילדים". בדרך שיתפו אותו הצעירים בזוועות שראו. "הם סיפרו לי שיש עשרות מחבלים שמגיעים ברגל, באופנועים ובטנדרים ויורים ורוצחים את כולם בדם קר. שם נפל לי האסימון שאנחנו בקטסטרופה".
חבר מביא חבר// "ככל שעברו השעות קיבלתי עוד ועוד שמות של חברים שנמצאים בשטח במצוקה וצריכים חילוץ מהתופת. מחוסר מענה של המשטרה וצה"ל הטלפון שלי עבר בין כולם וקיבלתי אין־סוף הודעות מבוהלות מהורים, אחים וחברים מודאגים מכל הארץ. ביקשתי שישלחו אליי נ.צ. ונסעתי לחלץ את מי שיכולתי. הייתי בלי נשק, אבל הבנתי שאין ברירה וחייבים לפעול במהירות להציל חיים".
בדרכים עוקפות// האזור כולו שרץ מחבלים חמושים, אבל הוא - שגדל באזור ומכיר את השטח כמו את כף ידו - נסע בדרכים עקיפות, במהירות ובנחישות בחיפוש אחר עוד ועוד צעירים. "לאורך הדרך ראיתי עשרות כלי רכב מנוקבים בכדורים שעולים באש וגופות מוטלות בדרכים. זה היה קורע לב. הרמתי עיניים לשמיים והתפללתי לעזרה מבורא עולם".
רגע מכונן// רגע קשה במיוחד היה כשניהל משא ומתן עם מחבלים חמושים להצלת חייה של נערה בשם עמית. "קיבלתי את המיקום שלה מחבר שחילצתי. היא התחבאה בשטח. נסעתי לכיוון. היא כתבה לי: אני מתחננת, זה דחוף, בוא מהר. היו שיבושים באינטרנט, אז הייתי איתה על הקו. צפרתי וביקשתי ממנה לומר לפי איך שהיא שומעת אותי אם אני קרוב או לא, חם-קר. לשמחתי, אחרי חמש דקות בערך הצלחתי איכשהו להגיע קרוב. יצאתי מהרכב ורצתי לכיוון שלה. לתדהמתי, ראיתי אותה מוקפת בשישה מחבלים".
אבו רמי// "ראיתי את המחבלים החמושים וברגע הראשון קפאתי במקום. לא ידעתי מה אני הולך לעשות עכשיו. אבל יד אלוקים נגעה בי והתחלתי לדבר איתם בערבית בביטחון. אמרתי להם: מה שלומכם? אני אבו רמי, אני מוסלמי כמוכם. תקשיבו, החיילים בדרך לכאן והם יהרגו את כולנו. בואו נברח. תנו לי את הבחורה הזאת, אני אקח אותה ואתם תברחו לשם. אחרי כמה דקות של דו־שיח הם הקשיבו לי. העליתי אותה מהר לרכב ועפנו משם. עמית הייתה בטראומה קשה. בדרך התקשרתי לאשתי שתקבל אותה ותנסה להרגיע אותה עד שהמשפחה שלה תגיע".
בלי הפסקה// במשך 48 השעות הראשונות המשיך לחלץ עוד ועוד אנשים, מחפש ניצולים ומחלץ את מי שאפשר, והכול תחת אש כבדה. "כל חילוץ היה קשה יותר מקודמו. לא ראיתי את הבית, לא את הילדים, לא חשבתי על כלום חוץ מזה. פרט לחילוצים גם אספתי המון גופות. הייתי בעשייה נון־סטופ. ראיתי בילדים האלה ילדים שלי. עבדתי על אוטומט. אני לא יודע למה הקב"ה בחר דווקא בי, אבל עשיתי כל מה שיכולתי".
מציל מאות// בשעות הראשונות עוד נסע לבדו הלוך וחזור, אבל מהר מאוד הבין שמדובר במאות רבות של צעירים שזקוקים לסיוע דחוף, ותוך כדי תנועה הקים מעין חמ"ל מבצעים שריכז את הבקשות ופעל לחילוץ מהשטח. "יחד עם החתן שלי, בני דודים וחברים מהמושב עסקנו בלהציל כמה שיותר נפשות". וכך החל משבת ובמשך כמה ימים רצופים הוא הוביל במסירות ובאומץ רב מבצע חילוץ רחב היקף. "לפי הרישומים שעשו החבר'ה, במושב היו לפחות 700 ניצולים, וגם אצלי בבית היו יותר מ־40 חבר'ה. אני כל יום מקבל עוד ועוד הודעות מרגשות בנוסח 'רמי, תודה. הצלת לי את החיים', וזה מרגש אותי מאוד".
לא אותו רמי// במהלך השעות הגורליות ההן נחשף למראות קשים ששרטו את הנפש. "עד היום אני נוסע לפעמים באוטו, נזכר במראות ומתחיל לבכות. אני לא יכול להריח ריחות של בישולים כי זה מחזיר אותי לריחות השריפה משם. היו לי שם הרבה רגעים קשים שלא אשכח עד יום מותי. השינה שלי היא לא שינה. יש לי פלאשבקים. זה רודף אותי. אני לא אותו רמי שהייתי. אולי ייקח זמן, אבל נתאושש".
*** מורשת קרב ***
גבורה// "מי חשב להיות גיבור בכלל? שואלים אותי הרבה מאיפה היה לי האומץ להיכנס לשטח שורץ מחבלים חמושים - אני לא יודע. אני לא גיבור. הייתי בלי נשק וזה היה מפחיד. אבל אני מצפה מכל אחד אחר שמגיע לסיטואציה כזאת לעשות בדיוק אותו דבר כדי להציל את הילדים".
השגחה פרטית// "אני מאמין שיד אלוקים נגעה בי בשעות ההן וכיוונה אותי לאן לנסוע, מה לעשות ומאיפה להוציא את הילדים שלנו. זה לנסוע בוואדיות ובשדות, כשמעליי ומסביבי יורים בלי הפסקה וכדורים פגעו לי ברכב ואני יוצא בלי שריטה - זו יד אלוקים. הייתה לי שליחות ואני מודה לבורא שנתן לי את הזכות לעשות אותה".
כולנו אחים// "עם ישראל עובר ימים לא פשוטים, אבל אנחנו ננצח. חשוב לזכור שבשביל המחבלים כולנו יהודים. גם אני כשחילצתי את הילדים מהמסיבה לא שאלתי מי שמאל ומי ימין, מי דתי ומי חילוני. הצלתי את כולם כי כולנו יהודים, כולנו אחים. כדאי שגם אנחנו נזכור ולא נשכח את זה".
לתגובות: rivki@besheva.co.il
***