בעשור האחרון הרבה נתניהו להצטלם כאשר הביוגרפיה של וינסטון צ'רצ'יל נמצאת על שולחנו, מונחת בחיקו, מוחזקת בידו או נקלטה באופן כלשהו בעין המצלמה שהנציחה את תנועותיו – מה שמצביע על הערצתו הגדולה לצ'רצ'יל ואולי גם על הרצון להידמות לו. משך נוכחותו של נתניהו בפוליטיקה הישראלית מגיע כעת רק למחצית זו של צ'רצ'יל – שנכח בפוליטיקה הבריטית, עם עליות וירידות ובעצימות זו או אחרת, במשך כ־60 שנה – כך שייתכן שעוד חזון למועד. על כל פנים עצם הערצת נתניהו, שיש לו חוש היסטורי מפותח, לצ'רצ'יל מזמינה אותנו להתחקות אחר קווים לדמותו של המנהיג הבריטי הדגול – יש אומרים המשפיע ביותר בתולדות בריטניה – שנראים לי רלוונטיים מאוד לתקופתנו. ב־13 במאי 1940 נשא צ'רצ'יל בפרלמנט הבריטי את נאום הבכורה שלו כראש ממשלת בריטניה החדש. היה זה נאום חייו. להוציא את צרפת (שאותה לקחו הגרמנים כעבור כמה שבועות בהליכה), בריטניה עמדה אז לבדה מול גרמניה הנאצית שכבשה את רוב אירופה והייתה בשיא עוצמתה. רוסיה של סטאלין ניצבה באותה תקופה עדיין לצד גרמניה, על פי הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, ותמיכתה של ארצות הברית באנגליה הייתה מינורית למדי – שלא לדבר על כך שכניסתה למלחמה לא עמדה אז על הפרק כלל, והתרחשה רק כשנה וחצי לאחר מכן. במצב נואש זה, שהלך והחמיר בחודשים שאחרי כיבוש צרפת, הופעלו על צ'רצ'יל לחצים אדירים, גם מתוך ממשלתו, להגיע לפשרה עם גרמניה הנאצית – מה לעשות, היטלר על הסוס ופוליטיקה היא אומנות האפשרי. והנה המענה של צ'רצ'יל בנאומו המפורסם בפרלמנט הבריטי: "אנחנו בשלבים התחלתיים של אחד המאבקים הגדולים בהיסטוריה... ברצוני לומר לבית הזה, כפי שאמרתי למי שהצטרף לממשלה זו, שאין לי מה להציע חוץ מדם, עמל, דמעות ויזע. לפנינו מערכה אכזרית ביותר, אנו עומדים בפני חודשים ארוכים של מאבק וסבל. אתם שואלים מהי מדיניותנו? לנהל מלחמה: מלחמה ביבשה, באוויר ובים, עם כל הכוח שהא־ל נותן לנו; מלחמה נגד שלטון שממדיו המפלצתיים עולים על כל הזוועות הנוראיות שנודעו באנושות עד כה. זוהי אם כן המדיניות שלנו. אתם שואלים מהי מטרתנו? על זה אוכל לענות במילה אחת: ניצחון; ניצחון בכל מחיר, ניצחון חרף כל האימה, ניצחון, לא משנה כמה ארוכה וקשה תהי הדרך, שכן בלא ניצחון אין תקווה לממלכה הבריטית ולערכים שהיא מייצגת... בטוחני שננצח. אני מרגיש חובה לקרוא לכולם לסייע: בואו נתקדם יחד, בכוחות מאוחדים". נאום זה, שנודע כנאום "דם, יזע ודמעות", לא שבר את העם הבריטי – להפך, הוא חיזק אותו! מדינת ישראל נמצאת במצב טוב יותר ממצבה של בריטניה בעת נאום "דם, יזע ודמעות" של צ'רצ'יל, ומהמנהיגים שלנו נדרשת פחות תעוזה מהתעוזה שנדרשה מצ'רצ'יל בזמנו. אשר על כן, גם הם צריכים לומר לעם את האמת, את כל האמת: השבת כל החטופים בכל מחיר איננה ולא יכולה להיות מטרתה העליונה של המלחמה בעזה. מטרתה העליונה של המלחמה בעזה היא ניצחון מוחץ וחיסול הרוע החמאסי. באיזה מחיר? בכל מחיר, ועדיף במחיר שישלם האויב. למזלנו, אם אפשר לומר כך, נראה שמטרה זו מסתנכרנת עם הרצון לשחרר את החטופים. כאשר הדרגים שמתחת לסינוואר בעזה יבינו שבסוף המערכה לא יהיה חמאס יותר, הם לא יחשבו על המשך הקריירה שלהם בחמאס ביום שאחרי אלא כיצד לצאת – הם ומשפחותיהם – יחסית בשלום מהתמוטטותו. לא כולם כמו יחיא סינוואר, אין לו משפחה. כאן טמון הסיכוי הגדול ביותר לשחרור חטופים חיים. המסר שצריך לעבור לשורת הפיקוד שמתחת לסינוואר הוא "חיי משפחותיכם מול חיי המשפחות שלנו" – עם כל האיום המשתמע מכך. כדי שהמהלך הזה יצליח, עלינו להמשיך ולדבוק בכך שהחיסול המוחלט של חמאס וכניעה ללא תנאי ( unconditional surrender ) של מנהיגיו ולוחמיו הם היעד העליון של המלחמה, ושחרור החטופים יתבצע רק במסגרת יעד זה. עלינו לחזור באוזני העולם ובאוזני עצמנו על דבריו של צ'רצ'יל, עם ההתאמה הישראלית הנדרשת: "מטרתנו היא ניצחון; ניצחון בכל מחיר, ניצחון חרף כל האימה, ניצחון, לא משנה כמה ארוכה וקשה תהי הדרך, שכן בלא ניצחון אין תקווה למדינת ישראל ולעם היושב בציון". מה יהיה ברצועת עזה אחרי שלטון חמאס? זוהי שאלה נפרדת לחלוטין שיש מקום לדון בה כבר עכשיו בכובד ראש, בתנאי אחד: שהדיון בשאלת "מה יהיה אחרי" יתנהל בלי תלות במטרת המלחמה, שהיא ניצחון מוחלט על חמאס ומחיקתו. זהו תנאי הכרחי להמשך קיומה של מדינת ישראל, שהיא – אנחנו.
