כשהייתי מחנך כיתה ו' בירושלים ניגשו אליי כמה הורים וסיפרו לי שהם היו ביום אסיפת ההורים לקראת הישיבות התיכוניות שנמצאות באזור והם מתלבטים קשות בין כמה מוסדות. "תראה" אמר לי האבא: "מוסד אחד נחשב בעל רמה לימודית גבוהה יותר. אני מכיר במקרה את המשפחות שהולכות לשם: כולם משפחות מצוינות שחשוב להם ההישגים הלימודיים. אני אשמח מאוד אם הבן שלי ילך לישיבה כזו". הסתכלתי עליו ושאלתי אותו: "אוקי, אז מה הבעיה. למה שהבן שלך לא ילך לישיבה הזו"? הוא פלט אוויר ואמר לי: "כי אני מכיר את הבן שלי ואני יודע כמה שהוא חיה חברתית וחשוב לו גם הקטע החברתי. ולכן אולי דווקא תתאים לו הישיבה שנחשבת פחות הישגית אבל עם הווי חברתי מפותח יותר". ניסיתי, באמת שניסיתי להבין לאן הוא חותר ועדיין לא הצלחתי. עניתי לו: "אוקי, אז עכשיו כשאתה מציג את הדברים בצורה כזו: אז מה השאלה? תשלחו אותו למקום שטוב לו. שהוא יפרח בו. שהוא יתפתח. שהוא יוכל לממש את עצמו ואת הפוטנציאל שלו. למה אתם מתלבטים?". הוא הוריד את המשקפיים שלו, החזיק אותם ביד, לקח נשימה עמוקה ואמר לי: "כי אנחנו נמצאים בחוג חברים שהרוב המוחלט של הילדים שלו שולחים לישיבה בעלת ההישגים. זו ישיבה אלטיסטית שידוע שכל הבוגרים שלה מגיעים רחוק. איך אנחנו יכולים לשלוח את הילד שלנו למקום שנחשב פחות טוב מבחינה לימודית והישגית?". ואז האבא לבש את המשקפיים שלו ואמר לי: "אנחנו רק מקווים שהוא יצליח להתקבל לשם עם הציונים שלו..." "תגיד" שאלתי אותו: "ומה אתה חושב יקרה לילד שלך אחרי שהוא יתקבל לשם?". פרצוף של חוסר אונים נחת על האבא. הוא התקרב אליי ומלמל ספק לעצמו ספק אליי: "וואלה שאלת את שאלת מיליון הדולר. אין לי מושג...או שהוא ישרוד שם, או שהוא פשוט ילך לאיבוד ויקרוס אל תוך עצמו". "ושווה לכם לקחת את הסיכון?" "לא יודע" ענה לי: "מרגיש לי שבינתיים אנחנו הלכנו כאן לאיבוד....מה אתה מציע לנו לעשות?". "אני?" עניתי: "אני הייתי חושב קודם כל מה יעשה טוב לילד שלי. באיזה מוסד הוא יוכל לפרוח. אם אתה שם עציץ שצריך אור במקום מוצל עם פרקט שעולה מיליון דולר העציץ בסופו של דבר יבול כי הוא נמצא במקום שלא טוב לו. ישיבה תיכונית או אולפנה מבחינתי זה כמו משקפיים: אנחנו לא מסתכלים על המותג אלא על המספר: מתאים לילד או לא מתאים לילד. אם ילד מרכיב משקפיים והם לא במספר שלו, אז זה לא מעניין אותו אם הם משקפיים של גוצ'י שהמסגרת שלהם עולה אלפיים שקל. הוא פשוט לא יראה טוב". כעבור כמה שבועות האבא הזה התקשר אליי ואמר לי שאודות לשיחה איתי הוא ואשתו החליטו לרשום את הילד שלו לישיבה שנחשבת כמותג פחות חזק ויוקרתי אבל שיש לה הרבה יותר שעות חברתיות עם דגש על פעילויות לתלמידים. בפעם הבאה שנפגשנו זה היה בסניף של 'רמי לוי' ב'צומת הגוש' ליד הגבינות הקשות: הוא חייך ואמר לי שהילד שלו פורח: "אמנם אין שם מיליון מגמות עם שמות מפוצצים עטופות ביח"צ ונייר של פצפצים אבל הילד שלי שמח וקשור מאוד לישיבה שלו. מצידי שיעשה בגרות פחות זוהרת עם פחות יחידות, אבל שהנשמה שלו תרגיש שהיא שמחה והיא מיוחדת". בימים אלו מחשבים את דרכים אלפי הורים לפני ההחלטה החשובה לאיזה מוסד חינוכי לשלוח את ילדיהם. להם אני אומר: הורים יקרים, אל תנסו להגשים את החלומות שלכם דרך הילדים. תשאירו את המותגים למשביר לצרכן או לסיילים של סוף העונה ותזכרו שישיבות ואולפנות הם בדיוק כמו משקפיים: אמורות להתלבש על הנשמה האופי והאישיות של הנער/ה בכדי לגרום להם להצמיח כנפיים ולקבל את מנת האור שכל כך נחוצה להם. מעבר לכך, ילד שלא ירגיש טוב מבחינה רגשית וחברתית ממילא גם לא יהיה פנוי ללמידה. אין כאן שאלה בכלל וזה אלף בית שכל איש חינוך וותיק שראה דבר או שניים בחייו יחתום עליו. בהצלחה!
