כולם בוכים בתחנה המרכזית בצפת. הפנים של אפרים כמו מאירות אלי מהדמעות שהם מזילים, כנראה על אנשים אחרים.
העצב מעובד בכמה מעגלים. בהודעה של רעותי שזוכרת את השם מהסיפורים שלי ושולחת חיבוק, עם השותפים במכלול בגדוד שפשוט כואבים את העולם שנדונו לחיות בו, שבו ילדים בני עשרים נהרגים, ונשארים צעירים לנצח.
ועם הזכרונות, כל הנקודות שמתחברות לחייל הקלאסי שנהרג, ובדוק שאלוהים לוקח דווקא את הטובים ביותר, כי אני לא מצליח לחשוב על שנייה שבה לא שידרת (בלי להתכוונן כמובן) שערכים הם מרכז חייך.
ההודעה ששלחת לי פעם בחצות "אני רוצה לדבר עם מישהו שמתנגד לרפורמה המשפטית, אתה יכול למצוא לי מישהו כזה?", ולא היה לי אחד כזה בקנה באותה שעה, אז התקשרתי ודיברנו, לא זוכר כמה זמן, על הסיבות לחשוב שהרפורמה היא דבר טוב, הסיבות לחשוב שפחות "אני בעיקר מודאג ממה זה יעשה לעם שלנו" אמרת את האמירה הכי טריוויאלית, והכי סאחית, ובדיוק מה שהייתי צריך לשמוע באותו רגע, כשהעם שלנו ליטרלי התפורר.
כשהתלבטתי אם לסיים את השירות בצבא כלוחם בהסדר ולחזור לישיבה ממש התנגדת, לא כי אתה נגד ההסדר, אלא מפני שידעת שאני לא שלם איתו, והיה לך חשוב שאנשים יחיו את האידיאל שהם מאמינים בו.
כשהתלהבתי שאתה נגביסט, בעיקר כי אתה שוקל בערך כמוני, אמרת שכנראה התבלבלתי, לא כי אין לך נגב ותופים בכוננות, אלא כי אתה פשוט לא נגביסט. "נגביסט זה פוזה" אמרת, "ואני לא אוהב את הפוזה שבדבר".
אולי בגלל שהקשר שלנו היה בשנים האחרונות בעיקר מרחוק, ומה שיכולתי להציע היה בעיקר החיבור לעולמות מעט רחוקים יותר, אז חוץ משיחות הטלפון הארוכות שהקפדת עליהן, אני יכול לזכור בעיקר שאלות כמו (ואני משתדל לצטט במדויק) "איפה יש התנדבות של חיבור ואיחוד עמ"י? לא משהו מתיפיף, אלא משהו אמיתי וכנה" וכששאלתי מה בדיוק אתם רוצים תיקנת אותי שזה רק רוצה וניסית לחשוב איך אפשר להוביל פורום של שולחן עגול בלי שהוא יהיה מתיפיף.
וישנם הדברים שעכשיו פתאום מותר לספר, ורק מוסיפים לאישיות הקסומה שלך, איך באמצע תרג"דים ברמת הגולן היית צריך ללכת לכמה דקות בדיוק כשהיה מעיין שהכרת באיזור, וחזרת רענן להמשך התרגיל.
זכינו שחיית בינינו, זכינו שהגנת עלינו בגופך ובחיך, הלוואי ונהיה ראויים.
