ספר בראשית, הספר שמתחיל את סיפור האנושות, הוא ספר מייאש. לאורך כל הספר ישנם מאבקים, מלחמות ומשברים. הצרות התחילו כבר בגן עדן, המשיכו דרך קין והבל, בניסיונות של אברהם, יצחק ויעקב - והסתיימו במאבקים הפנימיים בתוך בית ישראל. אבל בסופו של הספר ישנה נחמה. כל בני ישראל מתאספים סביב מיטתו ויעקב מספר להם מה יתחרש "באחרית הימים". חכמים מספרים שכל "מלכי מזרח ומערב" השתתפו בלוויה של יעקב. לרגע קטן, האנושות מקבלת חלון הצצה לעולם עתידי שבו הכל מתאחד והכל מתחבר. לכל אחד יש את רגעי הנחמה שלו בתוך המלחמה הקשה הזו: יש שמתנחמים בכך, שלמרות ההרוגים והכאב, צה"ל מנצח ומתקדם מיום ליום; יש שמוצאים נחמה בכך שאנו רואים שהחיילים הצעירים, שכל כך דאגנו לחינוך שלהם, מתגלים כאריות; ויש כאלה שהנחמה בשבילם היא לשמוע את הדיבורים של המשפחות השכולות. כשאני שומע את הדס לוינשטרן או את איריס חיים אני שומע את יעקב אבינו שמספר לנו מה יקרה "באחרית הימים". באחרית הימים נהיה כולנו במקום שבו בני אדם ייקחו את הכאבים, המוות והצער, ויחברו אותם למשהו בעל משמעות גדולה ונצחית; משהו שמעניק נחמה. אחרית הימים כבר (קצת) כאן.
