1. בתחילת השבוע שעבר פורסם ביקורו של ראש הממשלה בצפון רצועת עזה. הדבר הכי מרגש בעיניי בביקור הזה - זה המקום בו החיילים שלנו נמצאים. לאורך כל הסרטון החיילים ביקשו מראש הממשלה רק דבר אחד – 'בוא נעשה את זה עד הסוף'. הם לא עסקו בעצמם בכלל. הם חלק ממשהו כל כך גדול, מהלחימה על עתידו של עם ישראל, 'לשמור על עצמנו? זה לא הדיבור בחזית'. הם נותנים הכל, אבל הכל, בשביל הניצחון. מדהים. 2. חגי לובר, אביו של אלישע יהונתן לובר הי"ד שנפל בקרבות בעזה, פרסם בקשה מרגשת ומצמררת בבת אחת: "אנחנו מחבקים את כל עם ישראל ומבקשים מהתקשורת ומכל אחד בעם שלנו אנא, יום אחד של אחדות לעילוי נשמתו. אנא אל תכתבו ואל תשדרו שום דבר של מחלוקת. אנא, דברו טוב הבליטו את הטוב במקבלי ההחלטות ובעם הנפלא שלנו שיהונתן היה גאה להילחם בשבילו. אנא, יום אחד של אחדות ודיבורים טובים. יהונתן כל כך יהיה שמח למעלה". איזה עוצמות. 3. דווקא בגלל הרוח הגדולה בחזית ובעורף – במיוחד אצל האבות המשפחות השכולות, היה לי כל כך קשה לקרוא פוסט של מפק"צ שיצא אחרי חודשיים מעזה וכתב: "הייתי בטוח שישראל תיראה אחרת, מאוחדת. פתחתי לראשונה מזה חודשיים אינטרנט, חדשות, רשתות, הכל שחור. שוב אותה שנאת אחים. מדכא". 4. אני חושב שיש כאן שאלה חזקה שמטרידה כמעט כל אחד. איך יכול להיות שיש פער כל כך גדול בין החזית לבין העורף, שכאשר חייל חוזר מהחזית הוא נשבר? לאן נעלמות תעצומות הרוח הללו? 5. התשובה היא פשוטה: מה שהחייל רואה כשהוא פותח את החדשות זה לא את העורף, זה את התקשורת. התקשורת מציפה תכנים שמלבים שנאה וחיכוכים חברתיים. אם תפתח את כלי התקשורת אל תצפה לראות דברים אחרים. תכנים של שנאה ומחלוקת זה הדלק של אתר חדשות ממוצע. 6. בשביל שפרוייקט עיתונאי יהיה מוצלח הוא חייב לספק רגש עוצמתי, וככל שיהיה יותר עוצמתי – יותר טוב. אחרת 'יחליקו אותו'. הדרך לעשות זאת היא לספק ידיעות שונות, חדשות ומתסיסות. אם אין את שלושתם – כנראה שזו לא תהיה ידיעה מושכת, וממילא לא רלוונטית. מחלוקות ושנאה עושות את זה ממש טוב. 7. אם תעצור בנאדם ממוצע בעם ישראל בימינו, הדבר שהכי מעניין אותו זה: הניצחון במלחמה, שלום החיילים והחטופים. כל שאר הדברים הרבה פחות חשובים לו, בפער גדול. אבל כמה כלי התקשורת יכולים לדבר על אחדות, אהבת ישראל והדאגה לחיילנו? צריך נושאים אחרים. וכמובן צריך שהם יהיו כאלה שיוצרים רגשות עזים – תסיסה. והנה הגענו שוב לשנאה. שקיימת בעיקר על המסכים, הרבה פחות מהמציאות האמיתית. 8. לכן יש לי בקשה קטנה: בבקשה, אל תצפו לפתוח את כלי התקשורת ולראות שם במשך כל המלחמה דגלים ואהבת ישראל. גם אל תעשו את הטעות ותחשבו שמה שנמצא שם על המסכים משקף את המציאות. כך התקשורת עובדת שנים וזו צורת העבודה שגופי התקשורת מכירים - לכן זה נראה כך גם במלחמה. 9. התשובה הכי פשוטה שאני מוצא לתופעת השנאה בתקשורת נמצאת ביוזמה היפה של עיריית ירושלים, עיר הנצח שאני זוכה לחיות בתוכה. מאז תחילת המלחמה כל העיר מלאה דגלים כולל כל לוחות המודעות ואפילו הכיכרות. לא להתעסק בדברים קטנים. נכון, זה לא מתסיס, אבל זה נוגע במקומות עמוקים הרבה יותר. ירושלים אומרת: 'עם ישראל אני איתך. גם בדברים הכי פשוטים'. 10. את התקשורת אנחנו לא נצליח לשנות בזמן הקרוב. פשוט צריך לקחת בפרופורציות את מה שנאמר שם ולהשתמש בהם במידת הצורך בלבד. זו צורת התנהלות שלמה של שנים כל גבי שנים. אולי בעתיד משהו ישתנה. אבל עכשיו – בואו ננסה להיות שותפים לעם ישראל בדברים הפשוטים והיפים כמו שכתב כל כך חזק חגי לובר: "אל תכתבו ואל תשדרו (בשבילנו האזרחים הכוונה: תשתפו) שום דבר של מחלוקת. אנא, דברו טוב הבליטו את הטוב במקבלי ההחלטות ובעם הנפלא שלנו שיהונתן היה גאה להילחם בשבילו. אנא, יום אחד של אחדות ודיבורים טובים. יהונתן כל כך יהיה שמח למעלה". המציאות הזאת הרבה יותר חזקה ואמיתית ממה שתראו על כל מסך. בואו פשוט נהיה עם ישראל.
