הפרדת הרשויות

אחד מעקרונות היסוד של משפט דמוקרטי הוא עקרון הפרדת הרשויות: לכל רשות נבחרת תפקיד מוגדר משל עצמה, ואין רשות אחת רשאית לקחת לעצמה את תפקידיה של רשות אחרת.

 בישראל הממשלה היא הרשות המבצעת, הכנסת היא בית הנבחרים והרשות המחוקקת, ומערכת בתי המשפט היא הרשות השופטת. חלוקה זו נועדה בעיקר למנוע ריכוז כח רב מידי בידי אחת הרשויות על ידי פיזור הסמכויות ביניהן. מטבע הדברים, באופן מעשי חלוקה זו לא יכולה להיות חדה והרמטית לגמרי, שכן קיימות נקודות חפיפה בין התפקידים השונים, אך החתירה היא לשמור במידת האפשר על גבולות אלה בכדי למנוע הפרה של האיזון בין הרשויות.

הנחת המוצא הפשוטה היושבת בבסיס הדאגה לאיזון בין הרשויות, היא ההבנה שמי שמאיישים את התפקידים הינם בני אדם בשר ודם, ומטבע הדברים אם תינתן להם האפשרות לרכז בידיהם כח רב, הם עלולים לנצל אותו להשלטת עמדותיהם האישיות או האינטרסים שלהם באופן שאינו עולה בקנה אחד עם עמדת הרוב, ואף לפגוע במוסדות האחרים ובאזרחי המדינה.

איזון ופיקוח על גבולות הכח

לצד עקרון הפרדת הרשויות, בכל משטר דמוקרטי ישנם מנגנוני פיקוח על הרשויות עצמן מתוך הכרה בכך שכל אחת מהן עלולה לצבור כח רב מידי ולהפנותו כנגד רשות אחרת, כנגד זכויותיהם של האזרחים עצמם או כנגד רצון העם. לכן, לכל רשות ניתנים אמצעי ביקורת משל עצמה המאפשרים לה לרסן את הרשויות האחרות כאשר הן חורגות מסמכותן או מפעילות של כהוגן את כוחן.

אולם, כיוון שהפעלת הביקורת כרוכה בחדירה לתחומה של רשות אחרת, ובכך היא עלולה להפר את האיזון העדין בין הרשויות, עליה להיעשות בשום שכל, באופן מצומצם ומידתי, ורק במקרים קיצוניים של חוסר צדק מובהק. בנוסף, על מנת שהפעלת הביקורת תזכה לאמון העם, שהוא הריבון של שלוש הרשויות, חיוני שבכל הרשויות ישבו נציגים הזוכים לתמיכת רוב העם ומייצגים אותו. כמו כן, רצוי מאד שתהיה מערכת ערכים מוסכמת שמנוסחת על ידי כלל נציגי העם, המהווה מצפן לבחינת הצדקת הביקורת והשימוש בה.

המצב בישראל

בשלושים השנים האחרונות אנו עדים למעבר חד מביקורת שיפוטית לגיטימית של בית המשפט על הכנסת והממשלה לכדי תמונת המצב העכשווית שבמסגרתה הרשות השופטת נטלה לעצמה תפקידים מובהקים של הרשות המחוקקת והמבצעת.

 היא אמצה פרשנות משפטית מרחיבה ויצירתית אשר למעשה יוצרת חוקים יש מאין (דוגמה לכך קבלנו השבוע בדמות האפשרות שהעניק בית המשפט לבני זוג ממין אחד לאמץ ילד – אפשרות שלא נקבעה בחקיקה, שכן אין לה רוב בכנסת ישראל); פסילת חוקים והחלטות מנהליות וממשלתיות באמצעות סל מגוון ורחב של כלים שהיא יצרה לעצמה ללא סמכות (והשבוע נשבר שיא נוסף בעניין זה – בפסילת צמצום עילת הסבירות בחוק יסוד שנחקק על ידי כנסת נבחרת ברוב ברור); הבעת עמדות ערכיות מפורטות בפסקי הדין, אשר מבהירות ליועצים המשפטיים במשרדי הממשלה מה היא ההתנהלות השלטונית 'הנכונה' שרק היא תזכה לגב משפטי ובכך למעשה מעצבות את התנהלותה של הרשות המבצעת ועוד.

ושוב - אין חולק כי יש צורך בביקורת שיפוטית על התנהלות הרשויות האחרות, אך בית המשפט הפך להיות מרשות מאזנת, לרשות על. הוא שינה על דעת עצמו את המבנה המשטרי שבו אמורות להיות שלוש רשויות בעלות מאזן כוחות שווה, לכדי שתי רשויות שהוא העומד מעליהן: מנחה אותן, מפקח עליהן, מעצב את דמותן ולעיתים אף מפעיל בעצמו את הסמכויות שנתנו להן.

מי שתומכים בתהליך זה, מרבים להדגיש את הסכנה הטמונה בהתנהלותן של הרשות המחוקקת והמבצעת. לטענתם, מוצדק להעניק סמכות כה מרחיקת לכת זו דווקא לבית המשפט משום שהוא בלבד הינו הגוף המקצועי ניטראלי שיושבים בו חכמי משפט חפים מאינטרסים אשר אוחזים בדעות משפטיות מקצועיות 'טהורות'. זאת לעומת הרשויות האחרות שיושבים בהם פוליטיקאים גדושי אינטרסים, שחלקם אף לא בהכרח משכילים ו'נאורים' דיים.

האמת כמובן רחוקה מכך. השופטים גם הם בשר ודם, עם עמדות ערכיות אישיות משלהם ומערכת אינטרסים משל עצמם. התיאוריות המשפטיות המהוות הצדקה לפסקי הדין שלהם, רחוקות מלהיות ניטראליות מבחינה מהותית ומוסרית. בעשרות השנים האחרונות הם למעשה יצרו וקבעו סדר יום ערכי-תרבותי שלא תואם את העמדות הרווחות בקרב האוכלוסייה בישראל, כפי שמשתקף בבחירות, בסקרי עמדות, ובסקרי דעת קהל בנוגע לאמון (או יותר נכון אי אמון) האזרחים בבית המשפט.

הנמקה נוספת להתנהלות האקטיביסטית של בית המשפט, היא הטענה לקיומה של חוקה – המכוננת את ערכיה היסודיים של מדינת ישראל, וחובתו של בית המשפט לדאוג לכך שהרשויות השלטוניות האחרות אינן חורגות מסט הערכים המוגדר בה. 

אולם גם טענה זו רחוקה מלהיות נכונה. מדינת ישראל אמנם בקשה לכונן חוקה בשנותיה הראשונות, אך גלתה שהדבר קשה עד בלתי אפשרי בשל מחלוקות עקרוניות עמוקות בדבר סט הערכים שאותו יש לכונן ועליו יש להגן. המגוון התרבותי והערכי המאפיין את החברה בישראל מנע עד היום כינון חוקה מעין זו. הטענה כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד: חופש העיסוק, ומגילת העצמאות מהווים את היסוד לחוקה המהותית של ישראל היא טענה פרשנית מרחיקת לכת שכלל אינה מקובלת על חוקרים ומשפטנים רבים. היא יוצרת סמכות יש מאין, בייחוד כאשר חוקרים לעומק את נסיבות ניסוחן וקבלתם של מסמכים אלה. החוקה הנטענת, שעל פיה מרשים לעצמם שופטים לפסול חוקים ולפרשם היא למעשה אימוץ של זרם ערכי-תרבותי ספציפי ביותר בתוך החברה הישראלית, שינק את חינוכו ממוסדות המשפט והאקדמיה בארצות הברית ובאירופה, וסותר מהותית בנקודות רבות את מערכת הערכים היהודית-מסורתית-לאומית המשותפת לרבים מאזרחי ישראל.

אז מה כן?

ראוי כמובן לשמר את קיומה של ביקורת משפטית על שאר הרשויות, אך זאת בגבולות הסמכויות שהוקנו לה, ואך ורק כאשר מדובר בהתנהלות קיצונית וחריגה. אין לקבל את הטענה כי למדינת ישראל 'חוקה' - סט ערכים מוסכם, המקנה לשופטים את הזכות ליצור ולפרש חוקים בהתאם לה. יש להסיר את הלוט ולהצביע על כך שבהעדר חוקה מחייבת ומנחה, כל שופט מפרש את תמונת המצב בהתאם לסט הערכים שלו בלבד. לפיכך חיוני ביותר ששיטת מינוי השופטים תוביל לכך שבבית המשפט ישב מגוון המייצג באופן נאמן את מגוון הדעות והערכים באוכלוסייה הישראלית ומשקלן.

על אף המכה שספג בימים אלה הניסיון הצודק לאזן את כוחה של הרשות השופטת, באמצעות פסילת חוק הסבירות, אין להתייאש. 

בסופו של דבר המציאות חותרת למציאת סדר ולאיזון, ויש לקוות ולהתפלל שהחברה הישראלית תדע יחד למצוא את הפתרונות שישקפו נאמנה את אופייה וזהותה הקולקטיביים. פתרונות אלה גם יסייעו לנו לחבור לעמדה נחושה מול האתגרים שנכונו לנו.