ירון מאור, תושב ניר עוז, התארח באולפן ערוץ 7 במלאת מאה ימים למתקפת הטרור הרצחנית של חמאס ושחזר את רגעי האימה שעברו הוא ומשפחתו באותו יום מזעזע. "בשש וחצי היה לנו צבע אדום ולצערי הרב אנחנו מתורגלים בזה המון שנים. אספנו את הילדים, נכנסנו לממ"ד וחשבנו שזה ייפסק בעוד כמה דקות. בשבע ורבע מגיעה הודעה מאחד מחברי כיתת הכוננות של הקיבוץ שיש מחבלים במרפאה בלבוש צבאי. גם אחרי ההודעה הזו עוד לא יורד לך האסימון באיזה סדר גודל מדובר", פותח מאור. הוא נזכר כי "אשתי אמרה לי בשלב הזה ללכת להביא את הנשק. הלכתי לכספת ומהלחץ אני טעיתי בקוד בכספת. אני מרגיש ממש כוח עליון שלוקח לי את היד ומקליד את הקוד. מוציא את האקדח, מתלבט אם לקחת עוד מחסנית - ובסוף לוקח אותה. אני בטוח שתכף צה"ל יגיע או כל כוח אחר והאירוע ייגמר. כי כל התרחישים דיברו על סיכוי לחדירה של בין חמישה לעשרה מחבלים". לאט לאט מבין מאור את המצב לאשורו. "הזמן עובר, ומשמונה בבוקר התחלנו לקבל הודעות מכל הבתים בקיבוץ. 'הם אצלנו', 'תשלחו מישהו', 'הוא פצוע', 'שורפים אותנו', ובשלב הזה אני מבין שנכבשנו ושאף אחד לא יבוא לעזור. בתשע ורבע אני שומע המולה אצלי במרפסת בבית ומבין שהם הגיעו אלי. אני אומר לעצמי שאעשה קידוש ה' ויוצא עם האקדח בידיעה שאני לא חוזר. אני יוצא החוצה ורואה מהחלון של השירותים שהם בין עשרה לחמישה עשר מחבלים. באינסטינקט רציתי לירות עליהם אבל בשנייה האחרונה עצרתי את עצמי ואמרתי שלא איחשף". בשלב הזה יש לו יתרון על המחבלים. "הם ניסו לפתוח את הדלת ולמזלי היתה לנו פלדלת והם לא הצליחו לפתוח איתה. מחבל התחיל להיכנס דרך החלון של המטבח והוציא את הראש. התקדמתי אליו, יריתי פעמיים והוא נפל. בשלב הזה כל המחבלים בלי הנשק מתחילים לצעוק 'אללה הוא אכבר' וקוראים המחבלים עם הנשק. מגיע מחבל עם נשק ומרסס לי את החזית של הבית. הוא זרק רימון ואני רצתי לחדר השינה שלי והתחבאתי. הרימון מתפוצץ ואני מרגיש את כל הרסיסים. איך שאני יוצא למסדרון, אני רואה עוד מחבל כבר בתוך הבית, במטבח, מתרומם. יריתי גם בו והוא נפל ואז שוב התחילו הצעקות מבחוץ. המחבלים ריססו את הבית בכדורים וזרקו רימון נוסף שלא פעל. הם זרקו עוד רימון ולאחר שהוא התפוצץ הם המשיכו לירות. אני שומע את הכדורים שורקים ומרגיש כאילו מישהו מנחה אותי. רגוע". עוד באותו נושא: להחזיר את כולם יחד בלי סלקציות בין יהודים 'להחזיר את החינוך לידי ההורים' הצדיקים האמיתיים נושאים את האלונקה כך מתמודדים עם משבר היציאה לאקדמיה וגם ברגעים האלה, שיכולים כפי שהוא מתאר להיות האחרונים של חייו, מאור לא מוותר. "הם משנים אסטרטגיה ובאים מאחורי הבית. אני רואה בין חמישה לשישה מחבלים. אני לא מחכה שהם ייכנסו ומרוקן עליהם את כל המחסנית. אני שומע את הצעקות שהם חוטפים את הכדורים. נזרק רימון בתוך החדר בו התחבאתי. הרימון היה קרוב אלי ולקח לי המון זמן להתאושש ממנו. אני רץ לממ"ד ואשתי מכניסה אותי, לא מאמינה שאני חי אחרי מה ששמעה בחוץ. בהתחלה היא לא רצתה להכניס אותי ורק אחרי כמה דקות היא השתכנעה". "אנחנו מתחילים טקס פרידה. אני יודע שיש לי שלושה ילדים נמצאים בתוך הממ"ד עם אשתי והדבר היחידי זה אני החוצץ האחרון לפני שהם מגיעים אלי - ויש לי עוד ילדה שישנה אצל סבתא בקיבוץ. הסבתא נלחמה עם המחבלים ושעות לא אפשרה להם להיכנס לממ"ד. בינתיים אנחנו ממתינים בממ"ד, ממש נפרדים. הילדים מבינים את גודל השעה. הם מתחבאים מתחת למיטה. אחרי שעה וחצי המחבלים חוזרים, אני רוצה לצאת החוצה אבל אשתי לא מאפשרת. ואז הם שורפים אותנו. מתחיל להיכנס עשן שחור, מחניק. אנחנו שמים מגבת על הדלת, מרטיבים אותה ואשתי אומרת שהיא לא מוכנה למות מחנק". התפנית בעלילה מתרחשת כשהמשפחה לא יכולה עוד להישאר בממ"ד. "אמרתי לאשתי שאנחנו חייבים להמתין כמה שיותר כי הם בטח מחכים שנצא החוצה. הצלחנו להחזיק חצי שעה ולא היתה לנו ברירה כבר נחנקנו ממש, והחלטנו שאנחנו יוצאים. אמרתי לאישתי שאפתח את החלון ואסרוק שאין מחבלים. מימין ראיתי כוח משטרה שמגיע והם בטוחים שאני מחבל כי כל הלייזרים היו על החולצה ואני צועק להם: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". הם מתקדמים ועדיין לא מאמינים שזה אני. הם שואלים את אשתי מי זה והיא אומרת בעלי". "בקיבוץ ניר-עוז כוחות הביטחון לא הרגו אף מחבל למרות שהיו שם מאות. סרקנו את הקיבוץ עד 12 בלילה ולא אותר אפילו מחבל אחד. השאלה הגדולה היא למה הם קמו והלכו וכנראה שהתשובה היא שהם 'סיימו את העבודה'. עשו לנו שואה והלכו", הוא מוסיף. מאור לא חוסך ביקורת מהמדינה. "אנחנו מרגישים שהפקירו אותנו הפקרה מתמשכת. אם זה ביום הארור הזה ב-7 לאוקטובר, אם זה בהתנהלות מול המדינה שצריכה לדאוג לנו. אנחנו בעצם מהיום הזה שפינו אותנו לאילת עזבנו את הקהילה והמדינה לא מוכנה לדבר איתנו ישירות". "אני אומר, כמו שהחמאס ידעו לעבור דלת דלת ולתת 'יחס אישי', כך אנחנו מצפים מהמדינה ליחס אישי - שתבוא ותשאל את הצרכים שלנו. אנחנו מרגישים שמפקירים אותנו פעם שנייה ובנוסף שמפקירים את החטופים", הוא מוסיף בכאב. "טיפת האור שלנו היא שיחזירו אותם בחיים וצריך להחזיר גם את הגופות של אנשינו". הוא גם מזמין אנשים וקבוצות לניר עוז כדי להשאיר את הטבח בתודעה כמה שיותר זמן. "צריך ולהגיע את מה שקרה כדי שיבינו מה חווינו, שיריחו את ריח המוות, שלא ישכחו את מה שהיה פה. חשוב לי שאנשים יבואו ויחוו את מה שחווינו. שיראו מה עשו לנו. ממש שואה. זו צלקת לכל החיים. כאבא, יש לי אחריות לילדים שלי, ואני אעשה הכל בשביל שיהיו להם חיים טובים ובריאים ושיוכלו להתמודד עם מה שעברנו".
