במהלך השלושה חודשים האחרונים היה לי המון זמן לחשוב. בעיקר על למה, וגם אל איך אני ואנחנו נשתפר כחברה וכבני אדם. נתיב העשרה - חולית - בארי - שדרות - להבים - לכיש - לונה פארק - רימאל - עטאטרה - בית חאנון - קסבה שג'אעיה - חאן יונס. מה למדתי בשלושת החודשים האחרונים ? 1. תת אלוף גור שרייבמן בדף המפקד האחרון שלו כתב שיש ארבעה סוגי מפקד. מפקד עם יכולת גבוהה ומוטיבציה גבוהה - הוא נכס חיוני מפקד עם יכולת גבוהה ומוטיבציה נמוכה - הוא פרוייקט מפקד עם יכולת נמוכה ומוטיבציה נמוכה - הוא עול ומפקד עם יכולת נמוכה ומוטיבציה גבוהה - הוא סכנה בחודשים האחרונים למדתי על בשרי כמה גור צודק. בבואכם לבחור את המנהלים בארגון, ובטח בצבא - תחשבו. האם האדם עם יכולת נמוכה ומוטיבציה גבוהה? באחד המקרים בשג'אעיה המפקד היה כה נמרץ לשרוף בית, שלא שם לב שבבית שכן אליו נמצא צוות מקביל. במזל האירוע הסתיים בפצועים קל. בלחימה - מדובר בחיי אדם. ולא בהפסד כלכלי.. 2. מה-7 לאוקטובר למדתי שאני חייב להיות מוכן לכל תרחיש. סמכתי על הצבא. על המודיעין. על המדינה. הייתי משוכנע שגם אם יהיה תרחיש אימים - אקבל כלוחם מענה ראוי. היווכחתי שלא כך הדבר. וגם במציאות המדומה הזו, עלי להיות מוכן בכוחות עצמי. לוחמים ולוחמות - תהיו מוכנים. 3. הצוות לעולם מעל הכל. נזכרתי במה שאולי קצת שכחתי. הצבא מחזיר אותך לבועה של ההון האנושי. כשבשיא הקור בהמתנה לתקיפה, אתה מוצא עצמך זרוק בנקודת אל חזור והקור מקפיא את עצמותייך - ביגוד חם לא יעזור כאן. אותו "הכרבול" של השמלאני עם הימני, של החילוני עם הדתי - ופתאום קצת פחות קר. והחמימות עולה. ושורדים את האירוע ביחד. צוות - תמיד מעל הכל. תבחרו את האנשים שסביבכם, כי כשבאמת קשה - יחד תעברו הכל. 4. תחייכו לשינויים. לאורך הלחימה המשימה משתנה מאות פעמים. מנקודה אחת לנקודה אחרת, מגזרה אחת לאחרת, מהתקפה להגנה ומפשיטה לכיבוש. איך מתמודדים עם כל השינויים האלו? פשוט - בחיוך. עוד באותו נושא: "המתווה הולך לרצוח את כל החטופים" ישראל עוצרת את הסיוע ההומניטרי לעזה מחבל חוסל בתקיפת כטב"ם בצפון הרצועה ארה"ב מזרזת את הסיוע הצבאי לישראל 5. מי שיש לו למה שלמענו יחיה, שהרי יוכל לשאת כל איך. קלישאה לא? כל הלוחמים מסתובבים עם פאץ' על המדים של ה7.10. לא נהנים בלחימה. זו לא קייטנה. אבל מבט אחד לחולצה מחזיר אותם למציאות. כל לוחם שעברתי ושאלתי רצה לחזור הביתה. אך מיד התלוותה התשובה : כשתסתיים המשימה. הלמה שלנו = זו המדינה שלנו. 6. הגדולה של עם ישראל. כנראה שהיינו צריכים טלטול רציני כדי לחזור לדברים החשובים באמת. העם שלנו הוא נדיר. אנשים שאינני מכיר מחבקים אותי על מדים. בוכים. מבקשים רק להגיד תודה. זו המדינה שלנו. 7. הצבא נכשל. שלא נתבלבל, אנחנו הפסדנו. הלוגיסטיקה, המודיעין, המבצעיות. אף אחד לא נערך לתרחיש. אך אני רוצה להאמין באנשים ובצבא. שנלמד, נתקדם ונשתפר. 8. מילואים. רוסיה ניסתה לגייס במלחמה כ300,000 אנשי מילואים במשך חודש שלם ורק בעזרת חקיקת חוק חובה וכניסה לכלא במידה ולא יתגייסו - הצליחה ברמה חלקית. תוך 48 שעות בישראל, 400,000 מילואמניקים התגייסו. כי המדינה שלנו הייתה צריכה אותנו. זה הכוח הכי גדול שלנו. אנחנו עצמנו. 9. זר לא יבין. איך אפשר להסביר לאזרחים שבחוץ מה קורה בעומק בפנים? לא בגבול. לא בפאתי עזה. לא בציר הלוגיסטי. לא במגננים. באמת באמת בפנים. אי אפשר להסביר. כשאתה מנסה לישון כבר חודשים ולא מצליח כי זיק מרחף מעל הראש שלך, כשאתה לא מקבל אספקה לוגיסטית כי לא ניתן להכניס אלייך, כשאסור לך לנוע לבד, כשכל ירי, פגז, מסקר, זיק, וארטילריה נהיים כשגרה, כשהציניות היא מה שעוזר לנו להתמודד עם הסיטואציה - לא ניתן להסביר זאת במילים. הגוף התפרק לחתיכות, המוח מתפוצץ מחוסר שעות, הניתוק קשר למציאות. השגרה שלא קיימת. כשאתם מנסים לדמיין את הלוחם בעומק השטח ומה הוא מרגיש. לא תוכלו להרגיש. 10. הטובים הם קודם כל הלוחמים. ב22.12.21 הרמטכ"ל דאז אביב כוכבי יצא בהצהרה לגבי שלט חוצות בתל אביב שהעביר את המסר :"הטובים לסייבר". בזמנו, הוא קיבל נזיפות מן הציבור. כולם טובים. היינו צריכים גם כאן כמה קרבות כדי להיזכר מי הם באמת הטובים. אל נתבלבל. הטובים הם קודם כל הלוחמים. בסיירת אומרים, "רק אלו שהלכו בחושך מבינים את יופיו של האור..". אנחנו עדיין בחושך. אבל לאט לאט מתחילים להבין את היופי של האור. ככה נראים מעיניי מעל 100 ימים של לחימה. לסיום אני רוצה להוסיף חיבוק ענק לחבריי לנשק מסיירת העורב של צנחנים מחזור מרץ 12 שנותנים עבודה ואהבה למדינה מגבול לבנון ולכל חבריי שלבשו מדים ב-7 באוקטובר ביבשה באוויר ובים. הכותב הוא מילואימניק בסיירת צנחנים בחטיבת צנחנים הסדירה
