בין השירים ששמעתי לעצמי לאחרונה, נתקלתי בשיר מוכר וישן אמנם, כשאת מילותיו כתב שלמה ארצי לאריק סיני, זמר מנוסה וותיק בעולם השירה הישראלי, אך המיוחד היה שלאחר הרבה מאוד שנים, הוא מבצע את השיר הזה שוב, בעצמו. זה היה במסגרת 'הכוכב הבא', אליה מגיעים אנשים בגילאים שונים המתחרים על האפשרות להגיע אל ה'אירוויזיון' המתקיים מדי שנה ולייצג בתחום השירה את ישראל. מעת לעת, יש שירים שאתה מרגיש לפעמים שהם 'תופסים אותך', בגלל העדינות שלהם, גוון הקול המיוחד, ובעיקר כשהמילים גורמות לך לעצור ולחשוב עליהם כשאין להן פירוש אחד, אתה רשאי לקחת אותן לעולמך. כזה היה השיר שביצע אריק סיני השבוע, ביצוע שעלה לרשת, ואליו הקשבתי אף כמה פעמים. ובדיוק כמו השירים הקודמים שבחר לשיר, גם הפעם הגיע אחד עדין ורגוע, המבקש לספר סיפור. "שיר פרידה". וה"שיר פרידה" הזה שהוא שר בין קירות האולם הגדול, מהווה אולי את ההפך הגמור למה שאריק סיני חשב שיקרה, כשהוא לוקח שיר ישן ושר מול שופטים הנחשבים חדשים לאור כמות השירים שהם מעלים, והאהדה שהם מקבלים מהציבור. ודווקא מול שופטים צעירים, כשמאחורי כל אחד קהל גדול של צעירים וצעירות, כששיריהם בדרך כלל ידברו על תרבות עכשווית, על אהבה והצלחה, יעמוד לו אדם שמסמל דווקא בשבילם את 'ישראל היפה', את קול 'נכס צאן הברזל' שיש לנו, לטענתם. אינני מ'עוקביו' של אריק סיני, זהו בין השירים היחידים שאני מכיר אצלו, אך אני עוקב אחר 'פשטות' ו'אמת' שמתגלמות ועולות ברשת, גם אם לכמה רגעים. כך, שלשמוע את השופטים הללו נהנים מ'טעמו של פעם' בדמותו של אריק סיני, כשהם מקשיבים לקול נקי בלי נסיון ורצון להרשים חיצונית, זו רק עוד נקודת אור חיובית ביחס של הדור אל וותיקיו, בחיפוש של דבר פנימי ויפה. שִׁירָה מִסִּינַי/ יְהוֹשֻׁעַ אוֹדֵרְבֶּרְג בְּשִׁיר פְּרֵדָה, יִפְגֹּשׁ עוֹלָם חָדָשׁ, הַמְּבַקֵּשׁ לְשַׁמֵּר מָסֹרֶת שִׁירָיו, מִלּוֹתָיו, לַחֲבֹר אֶל קוֹל נָמוּךְ, אֶל הַגְּבוֹהִים שֶׁבַּאֲנָשָׁיו. פּוֹגֵשׁ הוּא בִּדְמוּיוֹת הַקּוֹרְאוֹת, לֹא לְפַחֵד מֵהֶעָבָר, לֹא לְהִסְתַּכֵּל רַק אֶל הֶעָתִיד, לָקַחַת מִמִּי שֶׁיּוֹדֵעַ אֵיזֶה דָּבָר, אֶת מָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהַגִּיד. *הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר.
