כשנה לפני עסקת שחרור גלעד שליט הגישו כמה חברי כנסת הצעות חוק על מנת לקבוע עקרונות, נוהלי עבודה ותהליכים סדורים לפעולות הדרושות לשחרור חטופים. יוזמי הצעות החוק יצאו מתוך הנחה כי הסדרת הכללים בחוק תגביל את הנוגעים בדבר, ולא תאפשר לבצע עסקאות שיש בהן משום עידוד לחטיפות נוספות.
חלק מהעקרונות שהועלו נבע מההיגיון המקצועי של ניהול משא ומתן. דבר ראשון: מידע על העסקה. הנגזרת היא מפגש של נציגים בין־לאומיים עם החטופים לפני כל התקדמות במשא ומתן. עיקרון נוסף: כדאי לצד השני לסגור מהר עסקה אחרת הוא ילך ויפסיד. מעיקרון זה נגזרת הכבדת התנאים על מחבלים האסורים בישראל על מנת ליצור לחץ על ארגוני הטרור. בכנס שהתקיים אז בכנסת הוביל חבר הכנסת אורי אריאל דיון שמטרתו הייתה להתוות דרך לחוק פדיון שבויים. בהצעת החוק הופיע העיקרון "תמורת שחרורו של כל חטוף או שבוי ישראלי ישוחרר אסיר אחד בלבד". יתרונו הגדול של תנאי זה נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק, והוא השבת האיזון לעסקות אלו באופן שיפחית את כדאיות החטיפות לארגוני הטרור ומתוך כך את המוטיבציה לביצוען.
הצעת החוק לא התבססה רק על שיקולים מציאותיים ותמונת מצב עכשווית, היא הביאה בחשבון גם את עמדת מקורות התורה: "העיקרון המגולם בתנאי זה מקורו גם במשפט העברי... בהלכה קבוע כבר מתקופת בית שני עיקרון מרכזי למצוות פדיון שבויים לפיו 'אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם'... חז"ל תיקנו עקרון זה מתוך החשש כי חשיבות המצווה תנוצל על ידי החוטפים לדרישת תמורה מופרזת תמורת השחרור, באופן העלול לגרום כי שכרה של מצוות פדיון שבויים יצא בהפסדם של ערכים חשובים אחרים", כך נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק.
משיקולי מיקרו למדיניות מאקרו בתורה
עקרונות אלו שהופיעו בהצעות החוק תואמים אומנם את עמדת מקורות התורה. אולם בחינה מדוקדקת של מקורות התורה מובילה להבנה כי עם כינונה של הריבונות היהודית בארץ ישראל נוספה שכבת התייחסות המעבירה את מצוות פדיון שבויים ממצווה העוסקת ברווחתו של השבוי בלבד לפדיון שבויים כחלק מדיני המלחמה. תופעת החטיפה לשבי נהגה בעולם בעבר בעיקר כאינטרס כלכלי. סוגיה נוספת היא חיילים שבויים במלחמה. אולם המקרה שבו אנו עוסקים הוא חטיפת שבויים כאקט מלחמתי המהווה חלק מהלחימה עצמה. העיסוק בחטיפה כאקט מלחמתי יוצר המשגה מחודשת של הסוגיה ומעבר מהלכות צדקה לדיני מלחמה.
חשיבותה של מצוות פדיון שבויים מנוסחת בדבריו של השולחן ערוך: "ואין מצווה גדולה כפדיון שבויים". זו מצווה מהמעלה הראשונה המחייבת פעולה מהירה והחלטית: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים הווי כאילו שופך דמים". אולם למרות המדרג הגבוה של מצוות פדיון שבויים והמצוות הרבות הכלולות בה היא זוכה לריסון פנימי וחיצוני. הריסון הפנימי נובע מההבנה שתשלום "כל מחיר" לפדיון שבויים יהפוך את השבי לעסק משתלם. הריסון החיצוני הוא העמדתה בתוך ההקשר: כחלק ממאבק לאומי, כלכלי וביטחוני. מצוות פדיון שבויים מקיימת מתח מובנה בין הדאגה ליחיד ובין האחריות כלפי הציבור.
השכבה הראשונה של הדיון בשבי למטרה כלכלית במקורות התורה עוסקת בהיבטים של מצוקת הפרט והיכולת להגביל את התופעה. בשכבה זו סיטואציות של חשש למוות בשבי או של שביית דמות בכירה נתפסות כחריג ונידונות בהתאם. השבי ככלי במלחמה עצמה מקבל המשגה מחדש עם התחזקות הריבונות והתקדמות האופציה הצבאית לשחרור חטופים. ככל שהיכולת הריבונית מתעצמת, ההמשגה התורנית של פדיון שבויים כחלק ממערכה מלחמתית הופכת להיות מצויה יותר. ניתן למצוא הד לעיקרון של האופציה הצבאית כחלופה ראויה בדברי הרב עובדיה יוסף בתגובה למבצע אנטבה: "תהילות לא־ל יתברך, אשר הגדיל חסדו ונפלאותיו עמנו, ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו, וכל אומות העולם המה ראו כן תמהו והשתוממו על גבורת ישראל, אשר מנשרים קלו מאריות גברו, והגדילו לעשות בעזרת ה' יתברך להציל לקוחים למוות, הם מאת החטופים, והביאום לישראל ברינה ושמחת עולם על ראשם".
חמישה צירים להמשגת פדיון שבויים כדיני מלחמה
ההתייחסות לדרך שחרור החטופים עוברת דרך חמישה צירי התייחסות: האיסור לבצע עסקה שתסייע למטרות האויב, שחרור מחבלים כפגיעה בצדק, מצוות מסירות נפש מדין קידוש השם, שעת מלחמה כחושפת את היות הפרט חלק מקולקטיב ומלחמה על הארץ כשעת השמד נגד הריבונות היהודית. מפאת קוצר היריעה נרחיב רק בשלושה מהם.
ראשית, עסקה המסייעת למטרות האויב. בסוף קיץ תש"ל נחטף על ידי מחבלים מטוס חברת TWA שיצא מישראל לכיוון ניו יורק. על המטוס שהה, בין שאר החטופים, הרב יצחק הוטנר, ה'פחד יצחק', מגדולי תלמידי החכמים באמריקה. קבוצה של עשירים מתלמידיו רצו לפדותו בדמים מרובים בתיווך משרד החוץ האמריקני. לדעתם, מכיוון שהרב הוטנר היה מופלג בחוכמה מותר לפדותו גם ביותר מדמיו. הגאון ר' יעקב קמינצקי התנגד למהלך זה. לדבריו, הסוגיה של פדיון שבויים על הלכותיה נוהגת רק בעת שלום ואינה רלוונטית לעת מלחמה: "דכל הך דינא דפדיון שבויים ליתא אלא בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחויבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, שהרי על ידי כן נמצינו מסייעים להאויב באמצע המלחמה, כי על ידי מתן הכספים הגדולים לאויב, הלא יוכלו לחזק עוד יותר את מצבם במלחמה", כך נכתב משמו.
שנית, ציר הצדק. אחד מיעדי הממשל הוא קיומו של סדר ומשפט. שמירת החוק והמשפט גוברת גם על סכנת נפשות ליחידים. היבט קיום השלטון ושמירת המשפט משליך ישירות על המגבלה לשחרר מחבלים רוצחים מורשעים. שחרור שכזה מכרסם תחת יסודות הצדק והמשפט וגורם לדם יהודי להיות הפקר בעיני הגויים.
הדין הוא אחד משלושה דברים שעליהם העולם קיים. אלמלא הדין הרי כל דאלים גבר ואין קיום לעולם. כתב הרב יהודה גרשוני: "קיום הסדר במדינה על ידי חוק ומשפט זה יותר גדול מנפשות, וזה חובת הציבור כמו צבא במלחמה להגן על ארצם, כן הסדר והמשפט לשמור על מוסר המדינה". העולה מהדברים הוא כי המשפט והחוק של מדינת ישראל מחייבים לקיים את העונש שנגזר על המחבלים, ולא לשחרר את הרוצחים. שחרור מחבלים מסכן את המשפט ואת חוק המדינה, וממילא את קיום העם. ההיבט של הצדק, אם כן, מחייב את העדפת האופציה הצבאית.
שלישית, מסירות נפש להצלת יהודי כקידוש השם. חטיפת יהודים באשר הם יהודים יוצרת תעדוף לשחרורם בפעולה צבאית שתביא לקידוש השם. מלחמה ביהודים היא למעשה מלחמה בה' אלוקי ישראל, שכן היהודים הם עמו הנבחר. במצב כזה מחויבים גם אחיהם שאינם בסכנה לבוא לעזרתם. כאשר יהודי טובע בנהר, או התחייב מיתה למלכות, אין חיוב ליהודי אחר להסתכן על מנת להצילו. אך במתקפה המכוונת נגד יהודי באשר הוא יהודי, מצווה עלינו להסתכן כדי לעוזרו מיד צר ולהצילו.
הרב שאול ישראלי הגדיר את החובה לצאת למלחמה ולהיכנס לסכנה על מנת לעזור ליהודים הנצורים כמצוות קידוש השם: "נראה שגדר מלחמת מצווה בעזרת ישראל מיד צר הוא מדין קידוש השם, שבזה שכל איש ישראל שיכול לעשות זאת יוצאים חוצץ כולם כאיש אחד נגד הרוצחים שמגמתם לפגוע באנשים מישראל, שם שמים מתקדש. ומטעם זה יש בזה דין של מלחמת מצווה לכל פרטיה". הגדרה זו מלמדת כי כאשר ניתן להציל את החטופים בשני אופנים, בהסכם כניעה או בפעולה צבאית, האופציה המועדפת היא ההצלה בניצחון המלחמה, למרות הסיכון שיש בדבר. הסכם הכניעה הוא חילול השם, שכן אויבי ישראל, שהם אויבי ה', ניצחו, ואילו הניצחון הצבאי הוא קידוש השם, ואנו מצווים על קידוש שמו.
העמדת היסודות הערכיים של סוגיית פדיון השבויים על מקורות התורה חיונית על מנת לקבל את תעצומות הרוח והנפש לניהול מדיניות שקולה ויעילה לטובת החטופים ולטובת מדינת ישראל כולה. גם בפעולה על פי עקרונות אלו ההבנה מה יכול לשאת הציבור היא מרכיב חשוב והמרחב של ההנהגה לקבלת החלטות נשמר, אולם הם מתווים כיוון ברור של שחרור החטופים לאור יעדי הניצחון.
הכותב הוא ראש מכון תורת המדינה ומנהל תחום במרכז יכין
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***