בו־זמנית עם קביעת הגבולות של מדינת ישראל בשנים 1949-1948 נוצרה גם בעיית הפליטים הערבים שנמלטו או גורשו ממקומות מושבם בארץ ישראל אל מחוץ לגבולות המדינה. בשנים אלו, לאחר מלחמת העולם השנייה, היה העולם מלא במיליוני פליטים. בעוד שכל הפליטים נקלטו ובמשך השנים השתלבו במקומות שאליהם הגיעו, באזורנו קרה מה שלא קרה בשום מקום אחר בעולם. במקום שמדינות ערב יקלטו את הפליטים שהגיעו אליהם – שהערכת מספרם נעה בין 600 אלף ל־700 אלף – הן החליטו להנציח את מצב הפליטוּת על ידי הקמת מחנות פליטים שנועדו להתקיים כל עוד מדינת ישראל קיימת. צעד זה היה קלף במלחמתם נגד מדינת ישראל, שהשמדתה נדחתה מכורח הנסיבות לתאריך מאוחר יותר. מעמד הפליטוּת בארצות ערב נשמר לרוב באמצעות הסירוב לאפשר לפליטים לקבוע את מגוריהם מחוץ למחנות, ובכך מנע את התאזרחותם בארצות שאליהן ברחו, כאשר הגוף האחראי עליהם היה אונר"א, סוכנות הפליטים של האו"ם. כתוצאה מכך האוכלוסייה ברוב מחנות הפליטים המשיכה לסבול ממעמד של אזרחים סוג ב' מחד וליהנות מסיוע של האו"ם מאידך. דברים אלה ידועים למדי, אך פחות ידוע מהו מטה הקסם שבאמצעותו קיבלו הערבים שוכני המחנות – תושבי השטח המנדטורי הבריטי לשעבר – זהות לאומית חדשה שלא הייתה להם לפני כן: את הזהות הלאומית הפלשתינית. השם פלשתינה כציון גאוגרפי בלבד כדי להסביר את החידוש שבדבר אקדים סקירה היסטורית קצרה. לארץ ישראל היה מקדמת דנא שם חילופי עתיק יומין, פלשתינה, ששימש כבר את ההיסטוריון היווני הרודוטס – אם כי רק בקשר למישור החוף שאותו הוא זיהה, בצדק, כמושב הפלישתים המקראיים. בהמשך, מסיבות פוליטיות אנטי־יהודיות, אומץ השם הזה על ידי אדריאנוס קיסר רומי. שם זה לא נעלם אחרי נפילת האימפריה הרומית, והוא הופיע שוב ושוב באופן ספורדי כציון גאוגרפי חלופי לארץ ישראל, עד שלבסוף זכה לעדנה בתקופת המנדט הבריטי בתור השם הרשמי של השטח המנדטורי שנמסר לניהולם: פלשתינה. בכל התקופה הזאת – מאז אדריאנוס קיסר ועד המנדט הבריטי – לא חי בשטח פלשתינה עם שקרא לעצמו פלשתינים. השם פלשתינה שימש כציון גאוגרפי חלופי לארץ ישראל ותו לא. רק כדי לסבר את האוזן: התלמוד הירושלמי נקרא בלועזית The Palestinian Talmud , ואף אחד כמובן לא יטען שמחבריו משתייכים לאיזה עם פלשתיני, שכאמור לא היה קיים. זאת גם הסיבה מדוע השם פלשתינה נתפס בעידן המודרני כשם ניטרלי, שלא עורר התנגדות בקרב היהודים. מנהיגי הציונות לא היססו להשתמש בשם פלשתינה, ולא חששו ששם זה עלול להכשיל את תביעת העם היהודי על ארצו. לא בכדי נקרא העיתון המוביל של התנועה הציונית בשפה האנגלית בתקופת המנדט Palestine Post (שהפך ל־ Jerusalem Post לאחר קום המדינה). עד כאן על רגל אחת הסקירה ההיסטורית שנחוצה להבנת הדברים בהמשך. עוד באותו נושא: מי לא הוזמן לפאנל? כשערבים רוצחים ערבים להט"ב? לא מהכסף שלנו עיסקת הזהב של טראמפ פלשתינה הייתה אם כן שטח גאוגרפי מסיים, ברובו זהה לארץ ישראל המקראית, שבו חיו בתקופת המנדט בעיקר ערבים ואליו זרמו בעקבות המפעל הציוני יותר ויותר יהודים. ערביי פלשתינה לא קראו לעצמם פלשתינים, וגם אף אחד אחר לא קרא להם כך. כאשר ערביי פלשתינה המנדטורית התארגנו בשנת 1936 תחת ארגון גג אחד, הם קראו לארגון זה "הוועד הערבי העליון" ולא "הוועד הפלשתיני". בתוכנית החלוקה הציע האו"ם להקים בשטח המנדט הבריטי מדינה יהודית ומדינה ערבית (ולא מדינה פלשתינית). החלטת האו"ם 194 מדצמבר 1948 מזכירה באופן סתמי "פליטים" ( refugees ) שברחו מפלשתינה ולא פליטים פלשתינים, וגם הערבים עצמם דרשו באותה תקופה את החזרת "האוכלוסייה הערבית המקורית של פלשתינה". בכל התקופה הזאת אין כל אזכור של עם פלשתיני – כי אין עם כזה. העם הפלשתיני הומצא, כמעט יש מאין, באמנת אש"ף משנת 1964. מנהיגי אש"ף, שאבותיהם עוד לא ידעו שהם פלשתינים, נהיו לפלשתינים הראשונים. בפרק על ערפאת בסדרת 'אויבים' של כאן 11 אומרת אלמנתו סוהא בפה מלא שבעלה היה אבי האומה הפלשתינית – וכך יגיד גם כל פלשתיני באשר הוא, בלי לשים לב למה שהם בעצם אומרים: שהעם הפלשתיני לא היה קיים לפני יאסר ערפאת. עוד בשנת 1977 הודה אחד מבכירי אש"ף, זוהיר מוחסין (שחוסל על ידי ישראל שנתיים לאחר מכן), בריאיון בעיתון ההולנדי Trouw , ש"העם הפלשתיני לא קיים... רק למטרות פוליטיות וטקטיות אנחנו מדברים כיום על קיום העם הפלשתיני... מבחינה טקטית, ירדן, שהיא מדינה ריבונית בעלת גבולות מוגדרים לא יכולה להעלות טיעון ליפו וחיפה, אולם אני כפלשתיני יכול לדרוש את חיפה, יפו, באר שבע וירושלים" (דוברי הולנדית מוזמנים לבדוק. המאמר הופיע בתאריך 31.3.1977 בעמוד 7 של העיתון). לסיכום: העם הפלשתיני נוסד כפרויקט פאן־ערבי כדי להחריב את מדינת ישראל. לשם כך, ורק לשם כך, הוא הומצא. האם העובדות האלה רלוונטיות היום? האם הן משנות משהו במצב שבו חיים בסביבתנו מיליונים במחנות פליטים – נקרא להם איך שנרצה, ערבים או פלשתינים – שמצבם דורש פתרון? לדעתי כן. לאחר אירועי השבעה באוקטובר יש לנו הזכות ואף החובה להסתכל למציאות בלבן שבעיניים. לפני השבעה באוקטובר רובנו, ואני בתוכם, לא התנגדנו לכך שערביי ארץ ישראל יזדהו כפלשתינים. מי אנחנו שנקבע לאוכלוסייה הערבית מהנהר ועד הים כיצד יקראו לעצמם? תפאדל. אולם מאז השבעה באוקטובר הוברר מה שהיה צריך להיות ברור כבר קודם: זה או פלשתין או מדינת ישראל. המסקנה המתבקשת מכל זה היא שכל עוד העולם תומך בלאומיות פלשתינית, הוא תומך בשלילת הקיום של מדינת ישראל. העובדה הבסיסית שהלאומיות הפלשתינית מבוססת על שלילת זכות הקיום של מדינת ישראל לא השתנתה אחרי הסכמי אוסלו. די לשאול על כך את הפלשתינים עצמם ברחובות שכם ורמאללה. הם לא יכחישו זאת. הגולם הפלשתיני קם על יוצריו אם העולם רוצה באמת לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי – ולפי הצהרותיו הוא מחפש פתרון – מדינת ישראל יכולה להוביל ולהציע הצעות. עלינו להסכים עם התפיסה השלטת במסדרונות הדיפלומטיים ברחבי העולם שהבעיה העיקרית שבלי לפתור אותה אין כל סיכוי לקץ הסכסוך היא בעיית הפליטים, צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם המאכלסים את מחנות הפליטים בסביבתנו. אולם הפתרון לבעיית הפליטים – וכאן אנו נדרשים לפעול לשינוי מהותי בדעת הקהל העולמית, כולל ארצות ערב המתונות – לא יכול להיות פתרון לאומי אלא אך ורק פתרון הומניטרי. כל עוד בעיית הפליטים תוגדר כבעיית הפליטים הפלשתינים, השייכים לאומה הפלשתינית הדורשת לקבל בחזרה את פלשתין מולדתה שנגזלה ממנה, אין כל סיכוי לפתרון. עצם קיומה של אומה זו, לפי הגדרתה מתחילת דרכה ועד היום, שולל את קיומה של מדינת ישראל. מדינת ישראל צריכה להדגיש שכל פתרון יהיה מקובל עלינו מלבד זכות השיבה, שלשם קידומה נוצר העם הפלשתיני. עלינו להבהיר לעולם שהוא אינו יכול לצפות מאיתנו שנירה לעצמנו בראש כפתרון לסכסוך. האם שינוי המדיניות הנדרש על פי מתווה זה – להסיר מסדר היום העולמי את התביעה הפלשתינית הלאומית ולהחליפה בתביעה לפתרון הומניטרי – יוכל להפוך לתוכנית פעולה בין־לאומית? בוודאי לא בתקופת הממשל האמריקני הנוכחי. אולם אם הרפובליקנים ינצחו בבחירות הקרובות בארצות הברית, ולכך צריך להתפלל, נוכל להערכתי למצוא אוזן קשבת אצל הנשיא הבא. מה שיקבע בסופו של דבר הוא הנחישות שלנו לקדם מתווה שכזה ולא להרפות. אני מאמין שגם במדינות ערב המתונות – שחלקן הגדול אינן חפצות עוד להמשיך לנהל את מדיניותן על פי החליל של הגולם הפלשתיני שקם על יוצריו – יש סיכוי למתווה ההומניטרי המוצע, אם יוצג נכון. בשישים השנים האחרונות הוכח מעבר לכל ספק שההכרה ב"שאיפות הלאומיות של העם הפלשתיני" רק ליבתה את הסכסוך והובילה למבוי סתום. במתווה המוצע לפתרון הומניטרי לבעיית הפליטים הערבים מדינת ישראל תהיה פתוחה לכל הצעה מכל גורם בעולם עם רצון טוב לסייע בהוצאת הפליטים מהמחנות ושיקומם היכן שירצו ויוכלו – ובלבד שזה יהיה מחוץ לגבולות ישראל. מדינת ישראל ויהדות העולם יוכלו לסייע בכל דרך, כולל סיוע כספי, כדי להביא לקץ הסכסוך. הכותב הוא מרצה בכיר באוניברסיטת אריאל
