השבוע פורסם על תלמידי אמי"ת כפר בתיה, שהגיעו אל המקום בו נפצעו חבריהם בפיגוע הנורא שהתרחש יום קודם ברעננה, למפגן עוצמתי של אמונה בנצח ישראל.
שר החינוך יואב קיש הגיע למקום, ותוך כדי ראיון לאחד מכלי התקשורת המרכזיים - הצטרף לריקודי התלמידים בשירת "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
העיתונאים באולפן הזדעקו כיצד יכול להיות שבמקום הפיגוע, בו נפגעו אנשים רבים ואף, למרבה הצער, נרצחה יהודיה - רוקדים ושרים?!
מהר מאוד התחוללה סערה ברשתות על כך שכיצד אפשר "לרקוד על הדם" ועוד כהנה וכהנה.
לא אתייחס כאן לטיעונים השונים (שחלקם, אם לא רובם, הם בגדר "דמגוגיה" ותו לא), אלא כיצד, באמת, ראוי להגיב במקרה שכזה? מה מקום השירה והריקודים בשעת צער זו? כמובן, שאלה זו נוגעת לא רק לאירוע הספציפי הזה, אלא ליחס הכללי שלנו אל התקופה שאנו עוברים - מאז מאורעות שמחת תורה, דרך הכניסה לעזה ועד היום.
נדמה שהתשובה נעוצה במילות השיר ששרו התלמידים: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
צריך לכאוב את הכאב, להתאבל ולהצטער על הרע שמתרחש. אבל, יחד עם זאת - אסור לנו להישאב לכך. לצערינו, אמצעי התקשורת ברובם בוחרים לשים זרקור מאז נפתחה עלינו המלחמה בעיקר על השלילי, על הקשיים ועל המכות שאנו סופגים, ללא שום פרופורציה לצד השני - האור הגדול שמתגלה כיום. היכן שומעים בעיקר על הניסים הגדולים שמתרחשים בכל יום בעזה - באמצעי התקשורת או ברשתות החברתיות? עד כמה מדברים על מעשי החסד, על האחדות הגדולה וכן, גם במישור הצבאי - על הכאת האויב?
נפוליאון בונפרטה, המצביא הגדול שערך מלחמות רבות, היה נוהג לשלוח לשדה הקרב, לצד הלוחמים, להקות צבאיות.
חברי הלהקות היו מתופפים בתופים - כשלידם מתעופפים פגזים, ומתקדמים אל תוך שטח האויב חמושים בכלי נגינה שונים. הנגנים קיבלו הנחיה חד משמעית: לא מפסיקים לעולם. גם כשחיילים נפלו לצידם - הם המשיכו להתקדם ולנגן, עד לסוף המערכה.
זה דבר ידוע שאחד הדברים החשובים ביותר כדי להגיע לניצחון במלחמה הוא שמירה על מורל גבוה.
לפני מספר שבועות התבטא הכתב הצבאי, רון בן ישי, שאם התקשורת הישראלית של היום היתה קיימת בזמן מלחמת השחרור - לא היתה קמה המדינה. עד כדי כך. "התקשורת טבועה בשכול ובמחדלים" אמר העיתונאי הותיק. "צבאית - הולך לנו טוב בעזה, אבל מי שצופה בחדשות מקבל תחושת תבוסה".
תמיד אפשר לומר: "אנחנו לא מנסים להחליש, רק לצייר את המציאות כפי שהיא" - אך למעשה, המיקוד הוא לא בכל המתרחש - אלא בעיקר ברע.
עלינו, כמאמינים בני מאמינים, לשאוף לא רק לסיקור "מאוזן" של המציאות, ולמיקוד "גם" בטוב. מאיתנו, עם ישראל שמאמין בגאולה, ועל אחת כמה וכמה דורינו - שרואה בעיניו את שיבת ציון ו"הקץ המגולה" - נדרש להתמקד בעיקר בטוב, בחיובי.
לדבר על הרע שקורה - כן. לכאוב את הכאב האישי והציבורי - בוודאי.
אך בד בבד - להרים את הרוח. להזכיר לעצמינו שגם אם הדרך ארוכה, אנחנו לא מפחדים - ונמשיך בה עד שננצח.
אשריכם, תלמידי אמי"ת כפר בתיה, שהזכרתם לכולנו כיצד צריך להתייחס למציאות המורכבת שאנו נמצאים בה, לא רק מתוך כאב ויגון, אלא גם מתוך גאווה יהודית ואמונה גדולה שנתגבר וננצח.
הכותב הוא מנהל חטיבת הביניים בישיבת "נווה הרצוג"
