צביקה ליבוביץ' ממאהל המילואימניקים מספר בשיחה עם ערוץ 7 על תחושת האשמה והאחריות הפרטית שלו, שהביאו אותו להקים את מאהל המחאה, ועל כל שלדעתו מי שיקבע בשאלה אם ניצחנו או לא יהיו האנשים הפרטיים, שיראו שהביטחון חזר אליהם ושהם מוגנים בביתם. ליבוביץ' פותח את דבריו ומסביר על הקמת מאהל המחאה: "אנחנו אתמול באנו לאזור של הטבח ברעים והתיישבנו שם. מהר מאוד הגיעו קצינים בכירים וקיפלו אותנו מהאזור וכרגע אנחנו באזור צומת אורים. האמירה שלי היא שאני צביקה, גר בגולן, הגעתי פה למילואים כבר ב-11 לחודש, נלחמנו פה שלושה חודשים ועזבנו מאחורה בית עם ביטחון ותחושת ביטחון, עסק מתפקד ועובד, אמון במערכת הביטחון שלנו ובמודיעין, הגענו ובאנו להילחם ונגמר הסיפור פה מבחינתנו. אנחנו אחרי שלושה חודשים במצב הרבה יותר גרוע ממה שהיה לאחר השבעה באוקטובר". "לי אין למה לחזור", אומר ליבוביץ'. "העסק שלי חטף חבל על הזמן, היישוב שלי שרק התקבלתי אליו והייתי צריך לבנות שם את הבית שלי בשנה הקרובה, 1.2 ק"מ מהגבול, נכנס לאותו סרט בדיוק כמו פה, אותו סרט של אזעקות, כטב"מים, איום על הגדר. אנחנו לא הגענו למקום שמישהו נזהר מאיתנו, ואני מרגיש שאנחנו, בתור ציבור, עדיין תקועים בתוך הקיבעון שביטחון זה התמגנות. שזה עוד ממ"דים ועוד מצלמות ועוד גדר". לטענתו של ליבוביץ': "מה שמפריע לי ומה שאני חושב והוציא אותי לדבר הזה, היא שכל האחריות על הדבר הזה היא עליי. אני נתתי שירו פה על חברים שלי, אני נתתי למצב הזה לקרות כל השנים האלה. אני בתור צביקה שאני אחזור לגולן לי זה עוד קשה, ולאישתי ולעסק שלי זה מאוד קשה. כשאני חוזר הביתה אני חוזר לקיבעון שלי, כמו שכל המדינה בקיבעון ומערכת הביטחון בקיבעון שביטחון זה התמגנות. אני לא רוצה לחיות בתוך גדר ועם ממ"ד". "פה בעוטף הדבר הראשון שתיקנו זה את הגדרות והפרצות והמצלמות והממ"דים", מסביר על המציאות שהוא חווה כמילואימניק בעוטף. "אנחנו באותו מקום בדיוק, לא זזנו מילימטר והאשמה היא עלינו, ואנחנו צריכים לקחת אחריות. אני פה כי אני חושב שהאחריות היא עלינו. אני רוצה לאתגר קודם כל את תפיסת הביטחון שלנו, של כולנו". עוד באותו נושא: סימנים מדאיגים בעזה: חמאס מתארגן מחדש קטאר תוקפת את "מדיניות ההרעבה" ברצועה נדיר: 25 סיומי מסכתות בגדוד הלוחם החות'ים שוב מאיימים על ישראל ליבוביץ מסביר את הפתרון שצריך להגיע אליו ואומר: "הדבר הראשון של הפתרון זה להבין את המצב לאשורו. מה קורה פה. לאן אנחנו הולכים ואיך אפשר לצאת מזה. אני פה עם חברים שהסיסמה שלהם היא 'עד הניצחון'. ניצחון בשבילי זה בלי ממ"ד, ניצחון הוא ניצחון של שטח, כמו ששת הימים. אני חושב שבמלחמה הזו הניצחון יהיה כשאישתי תדע שניצחנו, שהבת של השכן שלי תדע שניצחנו. כי במלחמה הזו פגעו בבית שלנו, בבית הפרטי שלנו". לסיום תיאר ליבוביץ' את המציאות שהוא חווה כיום, שמרחיקה אותו מתמונת הניצחון שתיאר ואמר: "אתה רואה עד היום כיתות כוננות בתל אביב, בראש העין, שקי חול בכניסה. מה שנפגע הוא הביטחון האישי ומי שיחליט על ניצחון זה הילד ברחוב, שאם הוא יגיד לך ניצחנו, אז ניצחנו. האשמה היא עלינו כפרטים והאחריות היא עלינו כפרטים. לפני כמה ימים אין סיכוי שאני אקטיביסט, ואני מפחד מאוד מזה שאני אמשיך להיות אקטיביסט, ויותר מזה, אני מפחד לחזור לפאסיביות שהייתה בי. אני חושב שזה הרגע של המחאה הזו. יש לנו לגיטימציה מהעם, אפילו 1000 מילואימניקים שיבואו ויזיזו ויקחו אחריות, אנחנו בשלב שבו אפשר להשפיע על המערכת הביטחונית, אנחנו בנקודה קריטית".
