היום מתחילים! מתחילים בקטן! דברים גדולים מתחילים בקטן. אני מוגבל, עד עתה לא הצלחתי להבין את בני עמי, את אזרחי מדינתי. היו בחירות. הרבה בחירות, הרבה יותר מידי בחירות. לא הבנתי למה רק אדם אחד הוא זה שיהרוס את המדינה, או יציל אותה. אבל למרות זאת היו חצי שידעו בבירור שרק ביבי יציל/יהרוס את המדינה. החברה הישראלית שוסעה. סוף סוף הכרעה. ממשלת ימין על מלא. גם אז המשכתי להיות חסר הבנה. הייתי (ועדיין) ימין על מלא, למרות שלא ממש הבנתי למה נתניהו אכן ימין ובנט ושקד לא. אני מודה שיאיר לפיד לא היה כוס התה שלי, ולא אהבתי את זה שניצן הורוביץ היה חייב לחנך חרדים שמרבים לתרום דם לכופף את אמונתם כדי לתרום. לא הבנתי מהיכן השנאה והעוינות. גם לא הבנתי מדוע דינה זילבר לא מרשה לנשים להופיע רק בפני נשים. למה למנוע מהחרדים לצרוך תרבות על פי אמונתם, ולימודים אקדמיים בהפרדה על פי דרכם. ואז קמה הממשלה החדשה, והמשכתי לא להבין את העוינות של הצד שלי. מדוע אין לאפשר לאישה להתעטף בטלית מול שריד בית מקדשנו. אני רב אורתודוקסי, אך האיסורים האלו לא מוכרעים לחלוטין בהלכה, וגם לו היו מוכרעים, לא הבנתי כיצד כפיית האיסור ההילכתי תקרב מישהו לתורה. לא הבנתי כיצד כפיית צניעות תהפוך אדם לצנוע יותר. לא הבנתי למה כולם נלחמים בכולם. למה כל צד פוסל את חברו? לא הבנתי למה הרשות השופטת, חבורה מצומצמת והומוגנית שלא נבחרה על ידי העם, רואה את עצמה עליונה על שאר הרשויות. לא הבנתי שופטים שממנים בעיקר את הדומים להם מעמידים את עצמם מעל נבחרי הציבור, גם לא הבנתי למה הפתרון היחיד של ממשלת הימין על מלא הוא בית משפט שימונה על פי קואליציה מקרית של שישים ואחד חברי כנסת. כמו שלא הבנתי למה לא לתת למישהו להתפלל כפי שהוא רוצה במקום צדדי בכותל? לא הבנתי למה לא לתת לדתיים, מסורתיים, חילוניים להתפלל בתל אביב ובחיפה? למה צריך לדחוף? למה מצווה להשפיל? למה מחויבים לשנוא? למה מוכרחים לפלג? עוד באותו נושא: חוק הגיוס צריך לכלול סנקציות, חייבים פשרה האב השכול הרב בני קלמנזון פגש את אלי אלבג רבנים לנתניהו: מצפים ממך להכריע את החמאס דברי אביה של לירי אלבג הפחידו אותי כרב אורתודוקסי המאמין בקדושת ההלכה, חשבתי שכל כפייה הלכתית בימינו תזיק יותר משתועיל. אבל יום הכיפורים האחרון הרחיב את הנתק ביני ובין חלקים רבים בעם. כדתי לא הבנתי היכן מותר לי לחיות? אם אני חי בהתנחלויות אני כובש ופשיסט, אם אני חי בערים מרכזיות אני "מדית" (אני לא יודע כיצד מטים את המילה "הדתה",). אם אני חי בערים מעורבות אני מתנחל שבא לפלג שכנים שלווים? לא הבנתי גם איך מותר לי לחיות במדינתי? אם אינני משרת אז אני משתמט, אם אני משרת אני משתלט על צה"ל, או יוצר הדתה. אם אני ביחידה עורפית אני שולח אחרים למות, אם אני וכל ילדיי משרתים ביחידה קרבית יתכן שאני מקדש את המוות (אסא כשר "מעלה אפשרות"). לגילוי נאות, שכלנו את בננו בפעולת הצלה הרואית בקיבוץ בארי, בני השני נפצע, אחייני נהרג אף הוא. בתוך כך בן נוסף המשיך לשרת בעזה. מחבר הקוד האתי של צה"ל (שוב אסא כשר) נתן הסברים לא כולם מחמיאים... הסופר חיים באר שלימדתי באוניברסיטה את ספריו הסביר שאנחנו הדתיים מהווים סרטן בגב האומה. רוני קובן מראיין בעל תדמית אינטלקטואלית לא ראה בזה משהו שיש להגיב עליו. היהודים הם הסרטן של הקמפוסים בארצות הברית, והדתיים הם הסרטן של באר, ומסתבר שגם של קובן. לא הייתי טוב מהם. עד שמחת תורה "ידעתי" כמה שונאים אותי אנשי "אחים לנשק", וכמה הם אויביי. ידעתי כמה אנשי המחאה מתעבים אותי וכמה הם רואים בי, הרוצה ליישם את רצון הציבור אויב הדמוקרטיה. לא הבנתי למה הם שונאים אותי. לכן הפכו בעיניי ל'אחרים" ל"רעים" ל"דמונים". כשפרצו אירועי השביעי לאוקטובר, העולם השתנה. גיליתי מי באמת האויב. אז הבנתי שאנחנו כולנו שותפים. בהתחלה הם היו שותפים מכוח ברירת מחדל: או שנהיה תלויים זה בזה, או שנהיה תלויים זה לצד זה. ואז נפגשנו חשדניים, טעונים, אבל נפגשנו. התחלנו לדבר. דיברנו. למדנו אחד על השני. הופתענו. עדיין כל צד חשש שהוא "אידיוט שימושי" של הצד השני, אבל המשכנו לדבר... הופתענו כמה אנחנו קרובים בהשקפתנו. הופתענו כמה אנחנו שותפים איש לדעותיו של חברו, כמה כולנו יהודים, ציוניים, בעלי הערכה למסורת, ואפילו גם שותפים לערכים הליברליים. החלטנו שאנחנו ממשיכים לחיות ביחד, לחשוב ביחד, וגם להתווכח, בתקווה להסכים, אך גם אם לא, עדיין ביחד. החלטנו שאנחנו לא שונאים, למדנו שאנחנו מעריכים ומכבדים איש את רעהו ואיש את דעתו של רעהו. החלטנו שנשתדל לכפות פחות ככל שניתן את דעותינו על הזולת, ובמקום שיהיה צורך להכריע בנושאים מהותיים נפעל להכרעה מתונה תוך כדי ויתורים הדדיים ובהסכמה רחבה ככל שניתן. החלטנו לנסות לאתחל את השיח הישראלי מבראשית. לכן היום נתכנס שמאל וימין דתיים וחילוניים מהמרכז ומהפריפריה, מעוטף עזה עד הרי חברון והשומרון. נחתום על מסמך שבו אין מחויבות להסכים, אך יש מחויבות לשותפות, לדיון ענייני לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, לשפה מעודדת חברות וקשב הדדי. להתחשב בדעתו של הזולת ולהשתדל להגיע להסכמה רחבה בכל עניין מהותי. זה יהיה היום בעזרת השם. אנחנו נחתום על אמנת אחדות ושיתוף פעולה בקיבוץ בארי. במקום שבו נתגלתה הסולידריות היהודית, במקום שהתפוגגו פערי ההשקפות בין הזרמים השונים בחברה הישראלית, במקום שבו נלחמו היהדות והציונות על נפשן וניצחו. במקום בו לחמו בניי ונכדי, להציל את אחיהם בלי להשקיע בדל חשיבה על הבדלים פוליטיים, דתיים וסוציולוגיים. במקום שבו מסר בני אלחנן הי"ד את חיו במודעות מלאה למען בני עמו וארץ אהבתו. אנחנו אזרחים פשוטים. איננו משלים את עצמנו שאנו גדולי האומה אנחנו בסך הכל אחיכם, עצמכם ובשרכם! הצטרפו אלינו! באהבה גדולה לעם ולמדינה.
