איילה יקרה, כותבת לך מעומק הלב. שמי אביטל מש, בעלי היקר, אוריה מש, נהרג בעזה ב-2 בנובמבר. אוריה היה נהג טנק, והתנדב להמשיך לשרת במילואים למרות שהיה בן 41, ולמרות שיש לנו ב"ה שישה ילדים. אוריה יצא למלחמה מתוך רצון גדול לנצח ולהביס את חמאס, ולהשיב את החטופים. באחת השיחות שהיו לנו לפני הכניסה הקרקעית, נזכרנו שגם בצוק איתן (גם אז היה מגוייס) הייתה תקופה ארוכה של המתנה לפני הכניסה, וגם אז זה היה קשה, ואז הוא אמר: "אבל אביטל, עכשיו יש חטופים...". ודווקא מהמקום הזה, כאב לי מאוד לקרוא את דברייך בכתבה שהתפרסמה בmako ב-21 בינואר. אמרת לכתב: "חיי 136 חטופים על הפרק. זה פיקוח נפש... אנחנו במאבק על החיים של יורם ועוד 135 חטופים". אשמח לשתף אותך איך אני רואה את הדברים, והלוואי שניפגש ונדבר על הדברים פנים מול פנים. בעיני, המאבק פה הוא לא על חיי החטופים, ולא החיים שלהם בלבד עומדים על הפרק. עוד באותו נושא: ישראל חייבת לעמוד על כבודה כמדינה עצמאית "אני לא שלמה עד שכולם יחזרו" נאום האחדות של אבידן בית יעקב מעולם לא אמרתי 'שמע ישראל' – עד שנחטפתי וודאי שעלינו להשיב את החטופים. בעלי יצא למלחמה, ונפל בקרב, גם למען מטרה זו. אבל לא חייהם בלבד הם אלו שעל הפרק, ולא על זה המאבק. המאבק הוא על קיומה וכבודה של המדינה, ועל חיי כלל אזרחיה. בעיני, כל עסקה שהיא - תגרום לפיקוח נפש. עסקה משדרת לאויבינו חולשה, ומהווה סכנה של ממש לחיי כל האזרחים במדינה, וכל צאצאיהם בדורות הבאים. מה המסר לחמאס בקידום עסקה בכל מחיר? מה ימנע את החטיפה הבאה, אם הם יראו שהשיטה עובדת? אי אפשר לראות רק את התמונה המצומצמת, ולהתעלם מההשלכות הוודאיות. אומר שוב, אני מאמינה שיש לפעול לשחרור החטופים. אבל בדרך שאינה מסכנת את כלל אזרחי המדינה, ושאינה פוגעת בכבודנו. יש לנצח את חמאס ניצחון מוחץ, באופן שיבהיר אחת ולתמיד להם ולשאר אויבי ישראל מה גורלו של מי שמעז לפגוע במדינת ישראל. מתוך קומה זקופה ונחישות. מתוך הכרת ערכנו ואמונה בצדקת דרכנו. אסיים בדברים שכתב בעלי לפני שנים, ואני מרגישה שהם אלו שנתנו לו את העוז והביטחון לצאת למלחמה: “נדרנו נדר לא יֻתַּר לעולם: מדינה, ארץ, עם. שם אנחנו, לשם נפתח לבנו, לשם זורמת רוחנו, ומשם לא נחדול לעולם לעולם". מדינה, ארץ, עם.
