עמדתי בתור לגלידה. דקה. שתי דקות. עשר דקות. התור לא זז. הילדים מחכים מתוסכלים. מתבונן בנייד. פתאום אני קולט בחור צעיר ששואל מי כאן אחרון.

אני מסמן לו שאני. הוא מסתכל עליי. מחייך. ואז באופן תמוה ומוזר אני קולט שהוא עוקף אותי בתור. אשכרה מתקדם לפניי. אלא שהוא לא עוצר כאן והוא ממשיך להתקדם ועוקף גם את הבחור שעמד לפניי. הרגשתי מבוכה. מה אני אמור לעשות? פשוט לתת לו לעקוף אותי? בן אדם מה נסגר איתך? מה נהיה? מה אתה עוקף ככה, אתה אמיתי?

הוא מלמלל 'סליחה' והמשיך להתקדם. עוקף עוד אחד ועוד אחד. והנה הוא בראש התור. הרגשתי שזה גדול עליי. מה זה השטויות האלו?

כולנו מחכים כבר עשר דקות ואז הבן אדם פשוט מגיע ועוקף את כולנו.

אמרתי לו: "סליחה, אבל גם אנחנו בתור. אתה לא יכול פשוט לעקוף את כולם!".

הוא הסתכל עליי במבט מבולבל ואמר לי:

"סליחה...סליחה. אתה צודק".

והמשיך לחכות לגלידה שלו. כעת היה כבר בראש התור.

הוא לקח את הגלידה. עצר והסתכל עליי. הוציא לי חוגר ואמר לי:

"שתדע שאני כבר 80 יום בעזה. כל הזמן הזה פינטזתי על הגלידה הזו. מקווה שזה בסדר מצידך שלא התאפקתי ועקפתי בתור".

לא ידעתי איך להגיב.

אמרתי לו: "אם רק הייתי יודע...תגיד, אפשר להזמין אותך לעוד משהו?"

הוא ענה לי:

"פוסט טראומה היא לא עוני. אני עדיין יכול לשלם על עצמי...אבל תודה ששאלת".

שמעתי על מסעדה שאירחה מילואימניקים שנעלצה לדחות שוב ושוב ושוב לקוחות שרצו לשלם את החשבון של ארוחת המילואימניקים.

נראה שהכרת הטובה שכולנו מרגישים כלפי החיילים והמילואימניקים היא חוצת גבולות ומגדרים ומבטאת צורך עמוק וקמאי:

מישהו מוכן להקריב את החיים שלו בשביל החיים שלך, לא תהיה אסיר תודה?

והמישהו הזה יכול להיות הנהג שעוקף אותך בפראות בכביש כי הוא בדיוק בדרך לאן שהוא

או הנהג שמתמהמה ברמזור אדום והוא עייף כי הוא הרגע חזר ממילואים.

נראה שהמחשבה הזו, שבכל רגע נתון אנחנו עלולים להיתקל בבן אדם שהוא בעצם חייל או מילואימניק שחוזר מעזה, אמורה לשנות לנו את תפיסת העולם בכל מה שנוגע להתנהלות שלנו במרחב.

או אם תרצו: אל תדון את חבריך עד שתגיע למקומו. או תילחם 90 יום בעזה כמו שהוא נלחם.