סליחה שאני לוקחת את כולנו למסע בעבר הרחוק, למה שהעסיק אותנו אי שם לפני שבועיים. מדובר על מאכל לבן, אוורירי כזה, שקל להכין בבית וכיף לנשנש אותו. לא מצליחים להיזכר? פופקורן. ואם להיות ממוקדים יותר: פופקורן ומירי רגב.
נכון, מאז כבר עברנו לסערה הבאה, כאילו החדשות מהמלחמה לא מספיקות לנו, אבל בואו נקדיש לעניין הפופקורן כמה שורות. הסיפור התרחש בקבינט המלחמה, כאשר התפתח ויכוח בין השר איתמר בן גביר לשר יואב גלנט. אז, כך דיווח העיתונאי מיכאל שמש, הוציאה רגב פופקורן ואמרה: הבאתי את הפופקורן שלי, ואף חילקה למשתתפים. מעשה מקומם ומרגיז שיש בו משום זלזול בכל מי שכורע תחת עומס המלחמה הזאת, יום יום, שעה שעה. ככה לא מתנהגים. מבחינה עיתונאית הרי לנו סיפור צבעוני, מפתיע ומעורר רגש. אפשר ממש לראות את ההתרחשות בעיניים. וכן, הסיפור הצליח. כלומר הוא פרנס מהדורות ודיונים ופוסטים בלי סוף, ובעיקר תדלק את מדורת השנאה הפנים־ישראלית. זו שהלהבות שלה היו נמוכות לתקופה, אבל עכשיו הן מתחילות לעלות שוב וללחך את העצבים האכולים שלנו גם ככה.
אבל בואו נצעד אל מאחורי הקלעים של הדיווח. הרי ידוע שמיכאל שמש, הכתב הפוליטי של 'כאן', לא נכח בישיבת הקבינט המדוברת. האמת היא שהוא לא נמצא בשום ישיבה אחרת של הקבינט, כי הוא לא שר ולא חבר כנסת. זאת למרות שהוא, כמו כתבים פוליטיים אחרים, מדווח משם באופן שוטף. מי מספר להם מה קורה שם? מי שולח את הציטוטים? מי מתאר את האווירה? טוב ששאלתם, כי בדרך כלל אנחנו לא שואלים את השאלות האלה.
ובכן, מי מעביר את המידע? חברי כנסת ושרים שנמצאים בקבינט, ששותפים לדיון ויש להם אינטרס מובהק לספר מה היה שם. או במילים אחרות, הם יתארו מציאות שבה הם יתגלו כמבוגר האחראי שמחויב לבוחר שלו או לעם שלו, קול שפוי, בעוד היריב הפוליטי הוא התגלמות הפזיזות וחוסר האחריות. אז יש כאן פוליטיקאי אחד, לדברי הכתב אפילו כמה, שהעבירו לו את המידע על רגב, מתוך אינטרסים פוליטיים צרים. זה השלב הראשון שעבר הסיפור הזה. התחנה השנייה היא העיתונאי. כאן הוא יכול היה להחליט אם הנושא מספיק חשוב, האם נחוץ לאזרחים לקבל את המידע הזה, או שנחוץ לו, כעיתונאי, לעשות עוד כותרת. ובואו נודה שיש דמויות שכשיורדים עליהן התהודה הרבה יותר רחבה והכותרות מובטחות.
אבל רגע, יש תחנה שלישית. אנחנו, הצופים והמאזינים, שמקבלים את המידע הזה ומחליטים לשתף איתו פעולה, כלומר להתייחס אליו, לכעוס או להיעלב ולהדהד. אנחנו האחרונים בשרשרת המזון הזאת, שרשרת עד הלום, זו שהביאה אותנו לקיטוב של ערב שמחת תורה.
אני לא טוענת שלא צריך לדווח על המתרחש בדיונים של הקבינט והממשלה. אנחנו נמצאים בימים גורליים וראוי לעסוק בתוכניות ובכוונות של ההנהגה הפוליטית והצבאית של המדינה, וגם בהתבטאויות של שרים. אבל בואו נישאר במהות ולא, פופקורן זה לא מהות, זה קשקוש.
ועכשיו לסערה של השבוע שעבר: חיים באר. התכוונתי להתעלם, רציתי לצעוק בכל הכוח "אל תתייחסו", אבל אם צועקים "אל תסתכלו" כולם מסתכלים. אז שתקתי ועקבתי בסקרנות אחרי ההתפתחות של הסיפור הזה, ובראשי משאלה אחת: אל. פשוט אל. אל תתעסקו בזה, תנו לאמירת השטנה המקוממת של באר לדעוך לבד. אבל זה לא קרה לצערי. אז בואו נתעכב עליה לרגע.
באר הוא לא נבחר ציבור, אפילו לא פקיד בכיר. את האמירה הדוחה שלו הוא שלח לחלל אולם שהיו בו מקסימום 500 איש. כשראיתי את ההקלטה של דברי באר הצטערתי, כי הבנתי שיהיו פה עוד כמה ימי שנאה. מישהו יתקוף אותו ומישהו יגיד שהוא בעצם צודק. חיים באר הוא סופר מוערך ובמקביל, ממש בה בעת, הוא שונא דתיים מקצועי. נכון, מדובר באדם מוכשר, אבל לא במנהיג ערכי. כל ההתייחסות לאירוע הזה הייתה מיותרת ומזיקה ושייכת לתקופה הפרה־היסטורית שלפני המלחמה.
ולא שאני מבקשת להתעלם מתוכניות נוטפות שנאה שמשודרות בערוצים שלנו (מישהו ראה את פרק 'זהו זה' על אנשי גוש קטיף לאחרונה?), ראוי לעסוק בהן ולבקר אותן ולדרוש שהן ייעלמו מהמסך שלנו. כל זה לא דומה להדהוד של התבטאות שנאה רנדומלית ועיסוק בה. זה חייב לעבור מן העולם.
דרושה שפה חדשה
לפני כמה שבועות פתחו המילואימניקים הגיבורים שלנו בקמפיין "סתמו ת'פה". הם ביקשו מהפוליטיקאים ומהתקשורת לא לומר דברים מפלגים. "אם אתם לא תורמים לאחדות", הם חזרו שוב ושוב, "פשוט תסתמו את הפה". אחלה קמפיין. אני בעד שכולנו נשתוק קצת יותר. האמת היא שיש לי ציפייה ממאות אלפי האנשים האלה, ששוכבים יחד בבוץ בשביל כולנו וחולקים אוהל קמפינג במשך חודשים. הם לא רק אמיצים ומסורים, הם גם מכירים הכי לעומק שאפשר אנשים שחושבים ההפך מהם, אבל אוהבים את המדינה לא פחות מהם. המילואימניקים וגם הסדירים של היום הבינו מזמן מה עיקר ומה טפל, ואני מקווה שאולי מהם יגיע השינוי שאנחנו כל כך זקוקים לו במרחב הציבורי: ענייניות, אפס דעות קדומות ונחישות ציונית.
אבל קמפיין "סתמו ת'פה" אינו מספיק. כי לפעמים יש מה להגיד והרבה. המלחמה אומנם מטשטשת את ההבדלים, אבל הם קיימים. העם הזה מורכב מקבוצות שונות עם ערכים שונים, וחילוקי הדעות קיימים. הם לא הולכים לשום מקום. אי אפשר להסתופף יחד תחת המטרייה הגדולה הזאת שכתוב עליה "אחדות" ולהישאר במקום. אנשים צריכים לכבד זה את זה, ללמוד לדון ולהתווכח ולהגיע להסכמות, וגם לדעת להתנהל במרחב שאין בו הסכמות. את זה אנחנו עוד לא יודעים לעשות.
לפחות פעמיים בשבוע אני מוזמנת לפורומים, להתארגנויות ולדיונים שקשורים ליום שאחרי. לא היום שבעזה, אלא היום שאחרי בחברה הישראלית. בינתיים אני לא מצטרפת. עד שמחת תורה היו פה הרבה קבוצות שיח. הייתי שותפה בשתיים כאלה והרביתי לכתוב על אחרות, אבל לא הצלחנו. לא הצלחנו לשכנע את ההנהגה ואת סרבני היחד ואת רוב העיתונאים ובעיקר את האווירה הציבורית להיות אחרת. צריך לומר ביושר שהיו גם קבוצות ויוזמות שהדירו חלקים מהחברה הישראלית מהשיח, והיו כאלה שניסו להלביש את חזון המרכז הפוליטי על כל המשתתפים. כן, היום נדמה שהלבבות פתוחים יותר, שהמלחמה מחברת גם את העורף, שהטלטלה השפיעה על אנשים רבים. אבל אני עוד ממתינה לראות האם הלקחים מהסיבוב הקודם יילמדו. אני עדיין לא משוכנעת שהבנו את השפה החדשה שצריכה להיות פה. אז בינתיים אני יושבת על הגדר וממתינה, עוד לא קפצתי פנימה. אני מחכה ומביטה ובעיקר מתפללת שהפעם לא נפספס.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***