השבוע יחול ט"ו בשבט הכי עצוב בתולדות מדינת ישראל. כל כך הרבה שתילים רכים איבדנו מאז 7 באוקטובר, ואנחנו שרויים במלחמה שסופה מי ישורנה. ועדיין ילכו ילדי ישראל כמו בכל שנה לטעת עץ בכוונה גדולה מתמיד, כי העץ מסמן את הקשר שלנו למולדת.
וממש לא במקרה מתפזם בראשי בימים אלה "שיר ההודיה" שכתב המלחין מרדכי זעירא בשנת 1945, בדרכו למצרים להתנדב לבריגדה היהודית - החַיִ"ל (חטיבה יהודית לוחמת), חטיבה בצבא הבריטי שהורכבה כולה מיהודים, בעיקר מקרב אנשי היישוב מארץ ישראל, כחלק מהתנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. 79 שנים חלפו מאז נסעו חיילים עבריים מארץ ישראל שנשלטה בידי הבריטים להתנדב לצבא הבריטי במטרה המשותפת להביס את הנאצים ובעלי בריתם.
הרכבת עברה בדרכה בדרום מישור החוף, שבאותה תקופה היה מכוסה בחלקו במטעי שקדים, שעמדו אז בפריחתם. המלחין מרדכי זעירא היה כה נרגש מהמראות, שבניגוד להרגלו כתב גם מלים גם לחן.
לִוִּית אוֹתִי, אַרְצִי, בְּלֹבֶן שְׁקֵדִיָּה
בְּזֹהַר חַמָּתֵךְ וּמֶרְחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ
וְשִׁיר נָתַתְּ בְּפִי, הוּא שִׁיר הַהוֹדָיָה
לְהַשְׁמִיעוֹ הַרְחֵק, הַרְחֵק מִגְּבוּלוֹתַיִךְ
וְהוּא שָׁמוּר בַּלֵּב, זֶה שִׁיר הָרְגָבִים
וּבְרַחֲבֵי נֵכָר מוֹלֶדֶת יַעַטְפֶנּוּ
וְרִבְבוֹת אַחַי, בָּנַיִךְ הַטּוֹבִים
יַקְשִׁיבוּ לוֹ דּוּמָם וְיִרְגְּעוּ מִמֶּנּוּ
וְעֵת נָשׁוּב, אַרְצִי, שְׂבֵעֵי גַּעְגּוּעִים
צְמֵאִים לְחַמָּתֵךְ, לְשֶׁפַע טוֹבוֹתַיִךְ
יֻחְזַר לָךְ אָז הַשִּׁיר מִלֵּב בָּנִים גֵּאִים
וְטוֹב יִהְיֶה לִצְעֹד בְּרַחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ
רבים וטובים כתבו כבר על "שיר ההודיה" ואין לי מה לחדש, אבל ברוח הימים הללו, ימי המלחמה בהם אבות הולכים לצבא ונפרדים מבניהם ויש כאלה שאינם חוזרים, הרהרתי בפרידה של זעירא ממשפחתו בתחנת הרכבת ברחובות. הילד הוא יובל זעירא, בנם היחיד של מרדכי ושרה זעירא.
יובל זעירא, בן ה-88, איש חביב וצעיר ברוחו מתגורר כבר שנים רבות בארה"ב, לשם הגיע לפני שנים רבות עם אשתו ובתו. הוא התגורר בקווינס ואח"כ בניו ג'רסי שבמדינת ניו יורק, אבל לפני שנתיים, אחרי שהתאלמן מאשתו השנייה, עבר לפלורידה שם גרה בתו עם משפחתה. יובל סבא לשלושה נכדים, 2 בנים ובת והוא אומר עליהם : "שלושתם מוסיקליים מאד ואני מקווה שבעתיד ינגנו גם את זעירא... "
שוחחתי עם יובל ושאלתי אותו על הפרידה מאביו שהתגייס לבריגדה: "אני זוכר את אותו יום בפברואר 1945 (כבר הייתי "ילד גדול", בן כמעט 10). אבא הגיע לחופשה קצרה לפני נסיעה למצרים. כאשר הגיעה השעה, אמא, אבא ואני נסענו לתחנת הרכבת של רחובות, כי משם יצאו הרכבות למצרים. אני זוכר שעמדנו על הרציף וחיכינו. היה עצוב שאבא עוזב אותנו אבל לא היה לי פחד שיקרה לו משהו רע. אחרי הכל, הוא לא נסע לאזור קרבות, גם כאשר נסע אחרי מספר חדשים לאיטליה. אני תמיד חיכיתי שאבא יגיע לחופשה כי תמיד דאג להביא לי איזו מתנה מעניינת מ"ארץ רחוקה"...כאשר הגיעה הרכבת, אבא חיבק את אמא ואותי ועלה לרכבת. חיכינו עד שהיא זזה ואז אבא נופף בידו מבעד לחלון ואנחנו גם, כמו בסרט..."
ואני אוסיף שלשמחתנו הגיע מרדכי זעירא בשלום ל "בורג' אל ערב" שליד אלכסנדריה במצרים, שם התרכזו חיילי הבריגדה, התגייס לגדוד הראשון, ועם תום המלחמה חזר לביתו בשלום.
הלוואי שכל החיילים יחזרו לביתם בשלום.